Home > היסטוריה ב' > עיצוב זכרון השואה

עיצוב זכרון השואה

זיכרון השואה בשנות ה-50(שנותיה הראשונות של מדינת ישראל):

במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל ההתייחסות אל זיכרון השואה משתנה כתוצאה מאירועים שקרו במדינת ישראל. בשנות ה-50 הגישה שנתפסה בעיני הישראלים(היהודים שהיו בארץ ולא עברו את השואה) נקראה “הגישה הממלכתית”, גישה זו הונהגה ע”י ראש הממשלה דויד בן גוריון.

גישה זו התעלמה מהאבל, מהמסכנות, מהטראומה, ומהזיכרונות הפרטיים והתמקדה בזיכרון קולקטיבי שהיה: מרד הגטאות והגבורה.  הסיבה לגישה זו הייתה שבאותה תקופה בא”י נלחמו על הקמת המדינה. כלומר, יש התייחסות לגבורה , חוץ מזה בגלל היהודים שעלו לארץ ממדינות שונות החליטו ליצור את דמות “היהודי החדש”(כפרה על יניב) – דמות של צבר(היהודי הצבר). שמשמעותו אדם גאה, חזק שמגן על עצמו ועל ארצו.

סיבה נוספת לגישה הממלכתית:

השתקה והדחקה – ניצולי השואה נמנעו מלדבר על אסונם הפרטי מתוך הטראומה האישית שלהם. הם הרגישו שהם התביישו ממה שקרה להם.        מצד שני מי שכן רצה לדבר על זה , הושתק מתוך חוסר הבנה מצד הישראלים שחיו בא”י ולא עברו את השואה.

עיצוב זיכרון השואה

חקיקה בשנות ה50:

חוקים אלה נחקקו כדי לזכור את השואה אבל לפי “הגישה הממלכתית” ,  כלומר , זוכרים את הגיבורים. שלושת החוקים:

1) 1950 , החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם – חוק זה נועד לתפוס נאצים שתפקדו בתקופת השואה ולשפוט אותם על מעשיהם כאשר החוק הזה התיר עונש מוות.

2)  1951, החוק ליום הזיכרון השואה והמרד – החוק נחקק כדי לזכור את השואה של העם היהודי אבל בעיקר את הגבורה. חוק זה נועד במיוחד כדי לזכור את מרד גטו וורשה.

3)  1953, חוק יום זיכרון לשואה ולגבורה – חוק זה נחקק ע”י יד ושם במטרה להנציח את השואה והגבוה(ולא רק של מרד גטו וורשה) בזיכרון הקולקטיבי.

היחס של בני הארץ לניצולים

הדגשת חלק הגבורה גרמה להפניית אצבע מאשימה כלפיי הקורבנות והניצולים. הושמע כלפיהם האשמה על כך שלא התקוממו והלכו כצאן לטבח, הם הואשמו שלא ברחו כול עוד יכלו. בישראל מערכת החינוך הקדישה בשנים הראשונות לקיום המדינה מעט מאוד מקום להוראת השואה בתכנית הלימודים וגם היא הדגישה את הגבורה מאחר שהנהגת המדינה לא רצתה שלזיכרון השואה יהיה מקום מרכזי בייצור הזהות הלאומית של העם בישראל. באותם שנים אף מפעלי הנצחה טיפחו את זיכרון השואה כדפוס זיכרון ציבורי והתעלמו מהזיכרון הפרטי.

 

שאלת השילומים מגרמניה

ממשלת ישראל ראתה עצמה חייבת לדאוג לניצולי השואה ודרשה פיצויים מגרמניה על בסיס הסבל שנגרם לעם היהודי בשואה. הפיצויים באים לידי ביטוי בצורה של כסף. היה הסכם שילומים שבו התשלום הוא משני סוגים:

1)     פיצוי לאומי שניתן למדינת ישראל בגלל היותה נציגת העם היהודי.

2)     פיצוי אישי שניתן לניצולי שואה בעיקר על אבוד רכוש בזמן השואה

טיעונים בעד:

1)     הקמת המדינה היא בגדר נקמה על פשעי הנאצים וחובה לקחת פיצויים למען ביסוסה וקידומה. אין מצב שבו הגרמנים רצחו יהודים וגם יכלו להנות מרכושם, שנפל לידיהם.

2)     הפיצויים משולמים רק על נזקים חומריים ולפיכך קבלתם אינה בגדר מחילה על פשעי הנאצים, אך הם כן עוזרים לכלכלה הישראלית.

3)     השילומים חשובים כדי לקלוט את הניצולים ולאפשר להם להתגבר על מצוקות השואה ולהתבסס בארץ מבחינה כלכלית.

        

טיעונים נגד:

1)     אין לקיים כול מגע עם גרמניה, אין לקיים כול מגע עם רוצחי העם היהודי וכול קשר יפגע בכבוד הלאומי של המדינה.

2)     כול קיום מו”מ עם גרמניה ייחשב כמחילה על פשעיה והפחתה מגודל הזוועה שעבר העם היהודי בשואה. עם יקבלו פיצויים העם היהודי ישפיל את עצמו מול הגרמנים שיש על ידיהם סימני דם.

3)     הסכם השילומים יאפשר לגרמניה להיכנס לברית נאט”ו(ברית צבאית , עם מדינות מערב אירופה) ובכך יאפשר את חימושה מחדש.

רק ב1952 הוחלט על ידי מדינת ישראל לקבל פיצויים מגרמניה, גרמניה המערבית התחייבה לשלם פיצויים למדינת ישראל בין 12-15 שנה ומספר שנים אחר כך נתנו גם פיצויים אישיים.

 

פרשת קסטנר

קסטנר היה יהודי שפעל להצלת יהודי הונגריה. הוא ניהל משא ומתן עם אנשי S.S כדי לקבל אישור לשחרר יהודים שנסעו ברכבת מבודפשט והיו אמורים להגיע למחנה השמדה באושוויץ, הוא מעביר אותם לשוויץ – מדינה נטרלית.             אכן יצא הרכבת מבודפשט לשוויץ ובה 1600 יהודים וכינויה היה “רכבת ההצלה” . ב1952 קסטנר שהה בארץ ואז האשימו(מלכיאל גרינוולד) אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים .החליטו להעמידו לדין בטענה ש”קסטנר מכר את נשמתו לשטן”. משפט זה הציג את קסטנר ממציל ,לבוגד וגרם לכך שהאיש שהאשים אותו(גרינוולד) הועמד למשפט בעצמו בטענה להפצת דיבה. קסטנר זוכה לבסוף אך נרצח ע”י מתנקש ולא זכה לראות את זיכויו.גרינוולד תחילה זוכה, ולאחר מכן נמצא אשם בהוצאת דיבה עקב זיכויו של קסטנר.

במה הפרשה מבטאת את יחס החברה הישראלית לשואה בשנות ה־50:

1)     יחס שיפוטי כלפי קרבנות השואה.

2)      יחס ביקורתי כלפי מנהיגות יהודית בשואה: חוסר הבנה של המצב המורכב שמנהיגי הקהילות התמודדו עימו  בערים, בגטאות ובמחנות (המניעים והדילמות); ביקורת כלפי חוסר האונים של הנהגת היישוב בארץ־ישראל  ובתנועה הציונית בזמן השואה.

3)      יחס חשדני לניצולים: מי שלא נמנה על הלוחמים נחשד בשיתוף פעולה או בשימוש בדרכים פסולות כדי להינצל.

4)      חוסר הבנה ואי־הסכמה לנסיונות של הצלה באמצעות קשרים עם הנאצים. המשפט המסכם של השופט  “קסטנר מכר את נשמתו לשטן.”

משפט אייכמן

אדולף אייכמן נתפס ע”י המוסד בארגנטינה ב1960 והובא לא”י למשפט ע”פ החוק “עשיית דין בנאצים ובעוזריהם”. המשפט ארך מספר חודשים שבסיומו נידון אייכמן למוות. ב1962 הוצא אייכמן להורג . משפט אייכמן גרם לשינוי בחשיבה ובהתייחסות כלפי ניצולי שואה. במהלך המשפט הועלו לדוכן העדים מאות ניצולים שמסרו עדויות על הזוועות שעברו בשואה. העדויות במשפט שודרו בשידור בטלוויזיה וברדיו , ולראשונה נחשף הציבור הישראלי לתיאורים של הזוועות וגם לדילמות שבפניהם עמדו היהודים.

מדוע גרם משפט אייכמן לשינוי ביחס החברה הישראלית לשואה:

— המשפט היה לאירוע סמלי: מדינת ישראל כנציגת העם היהודי מייצגת את קרבנות השואה; המשפט התרחש בבית העם ולא באולם בית המשפט המחוזי; את התביעה ייצג היועץ המשפטי לממשלה ולא עורך דין רגיל.

— פומביות המשפט: באולם נכח קהל רב, הוא הועבר בשידור ישיר ברדיו וסוקר בעיתונות בארץ ובעולם. דבר זה הביא את נושא השואה לתודעה של כל שכבות האוכלוסייה בארץ.

— במשפט העידו ניצולים רבים והציבור הישראלי נחשף לסיפורי ההישרדות האישיים שלהם במהלך השואה

 הנה קטע לצפייה מהעדויות במשפט אייכמן:

משפט אייכמן הייתה השפעה על זיכרון השואה מכיוון שבשנות השישים המושג “גבורה” קיבל משמעות חדשה. כול ניצולי השואה לא משנה אם מרדו או לא נחשבים כגיבורים העובדה שהם שרדו. הגישה משתנה מיחס של זלזול כלפי הניצולים ליחס של כבוד כלפיהם. הגישה החדשה כבר לא נקראה ממלכתית – זיכרון קולקטיבי  אלא גישה פרטית והתייחסות לסיפורים אישיים.

זיכרון השואה בשנות ה70:

בשנות ה70 ממשיכה הגישה הסובייקטיבית כלפיי ניצולי השואה, כולם גיבורים. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור הם שני אירועים שחיזקו את עיצוב זיכרון השואה סובייקטיבית. מכיוון שבשתי המלחמות הללו מדינת ישראל נתפסה כהססנית וחלשה בעיני הציבור הישראלי , עובדה שהגבירה את תחושת חוסר האונים בציבור. לפני ששת הימים התחושה בארץ הייתה פחד וחוסר אונים דבר שחיבר אותם וגרם להם להזדהות עם הקורבנות וניצולים של השואה.

*מלחמת יום הכיפורים – הרגשת הזדהות עם הגבורה. כי ביום הכיפורים הצליחה ישראל להביס את מדינות ערב למרות ההפתעה. התחושה הייתה אותה תחושה גם אצל ניצולי השואה שהרגישו גבורה על כך ששרדו את השואה.

דרכי ההנצחה לשואה בשנות ה60:

5)     בתכניות הלימודים לומדים על השואה ונבחנים בבחינת הבגרות על נושא השואה.

6)     ביד ושם הוקדם היכל שנקרא “היכל השמות” – אשר מנציח את הסיפורים האישיים של הנרצחים.

7)     מסעות נוער מישראל לפולין החלו מ1963

8)     ימי זיכרון לשואה ולגבורה + צפירה עם דקת דומייה

קטגוריה C