האדונית והרוכל / ש"י עגנון

לאיזה סוג ספרותי משתייכת היצירה "האדונית והרוכל"?

היצירה "האדונית והרוכל" הוא סיפור קצר. הסיפור הקצר מתאפיין באורכו הקצר והמצומצם.  ההשלכות של אורך הסיפור מתבטאות במבנה מסוים , בעלילה מיוחדת , באופן עיצוב הדמויות והרקע ואפילו בצורת הלשון שבה משתמש היוצר.

ביצירה שלנו, מתמקדת העלילה הקצרה והמרוכזת ברצונו של הרוכל להתקרב אל האדונית, ובשאיפתה של זו לשחוט אותו ולשתות את דמו .

העלילה מתרכזת סביב הגיבור המרכזי- הרוכל שמגיע אל בית אדונית נוצריה ומפתח עמה מערכת יחסים שסופה כשלון .

הסיפור הוא "אלגוריה". סיפור בעל רובד גלוי ורובד סמוי , מן משל מורחב המכיל פרטים רבים שיש להם משמעות מעבר לקיום המוחשי שלהם , המישור הגלוי הוא סיפור העלילה הפשוט והמישור הסמלי נובע ממנו .

כך, למוטיבים רבים יש משמעות סמלית וככל שמשמעויותיהן המופשטות של הסמלים ביצירה הולכות ומתרחבות , הולך ומתחזק אופייה האלגורי של היצירה .

למשל , האדונית מייצגת מהות שמעבר לה , מייצגת את הגויים ואת יחסם אל היהודים הנמצאים בקרבם .

הרוכל מייצג את מצבם של היהודים הנחותים בקרב הגויים , חסרי הבית וחסרי הקביעות במקומם . החיה למשל, היא סמל לעולם הגויים , הסכין היא סמל לייצר ההרג הטבוע בגוי כלפי היהודי והדרך מסמלת את אורח חייו של העם היהודי.

הנושא המרכזי, שעולה מתוך הסיפור, אם כן , הוא יהדות , ארוס ועולם הגויים והוא נובע באופן סמלי מהעלילה שיש בה מערכת יחסים בין אישית .

 

 

מאפייני הדמויות בסיפור :

3. אפיון הדמות באמצעות תיאורי נוף:

תיאורי נוף משקפים את המתרחש בנפש הגיבור, אובדן הדרך, הקסם בזר וברחוק, רמז לעתיד להתרחש, הרגשת אובדן.

4. אפיון הדמות באמצעות החלום : החלום משקף את פחדיו של הרוכל.

 

 

כיצד ניתן להבחין במשמעות האלגורית של הפרטים בסיפור "האדונית והרוכל"?

ישנם הערות פרשניות של המספר המפנות את הקורא לפרשנות האלגורית . למשל :

השמות של הדמויות בעלי             ביטויים כמו :                              המעמד החברתי של

סמליות: יוסף= יהדות,                   "קריאת שמע"= יהדות,                הדמויות: היהודי= נודד

            הילני= נצרות.                  ו"פסל יראתם"= נצרות.               נצחי, והנוצרי= שליט הארץ.

ביטויים בעלי משמעות כפולה כמו:                        סיפור האהבה-שנאה בין האדונית והרוכל

"אלי שבשמיים כמה התרחקתי"                             הוא העיקר, עם כל המשמעויות הרגשיות

ההתרחקות מבית האדונית באופן                             והאידאות כאחד.

מציאותי וההתרחקות מן היהדות

באופן אידאי.

                     v         אם כן, המשמעות האלגורית של הפרטים ביצירה, מגלה רובד סמוי של יחסי יהודים וגויים כשנוצר יחס חד משמעי שלילי לגבי עולם הגויים ויחס סלחני לגבי הטעויות הגורליות של העם היהודי.

האדונית מסמלת את הגויים שהם האדונים על ביתם ועל חייהם ושהם בני חורין. עולם הגויים מפתה ומושך. יוסף, הרוכל היהודי נמשך לעולם הזה וחושב שנמצא בו האור. היהודי הוא נודד חסר בית והוא מנסה להתקרב לעולם הגויים, נמשך לשהות במחיצתם ולא שם לב שבמשיכתו זו הוא בעצם מספק את כלי הרצח להשמדתו. היהודי מחניף לגויים, מתבולל בתוכם, אינו שומר על דתו, אבל לא מסוגל לשבור את המחיצות שביניהם. שנאתו אליהם מתפתחת כתוצאה מהפחד מהם, שנאתם אליו קיימת מראש, שהרי הם מכינים את הסכין לשחיטתו. ל"תפנית" ביצירה משמעות סמלית- רק בחזרתם של היהודים למקור, לאמונה, ליהדות, הם יכולים להינצל אבל הם עושים זאת רק כאשר סכנה גדולה מאיימת על חייהם וכשזו חולפת הם חוזרים לנדוד בין הגויים   . נדודיו של הרוכל הם סמל לנדודים הנצחיים, ליהודי שלא לומד לקח שוב ושוב   .

הגויים נחשפים בסיפור בכיעורם שגובל החייתיות. האדונית נועצת את שיניה בבשר אדם ומנסה ללקק את דמו כמו כלב או ערפד.

הרקע לסיפור נעוץ בהיסטוריה הקדומה       : יוסף שירד מצריימה לגלות הראשונה ומתפתה להתבולל בעולם הזר. סיפור יוסף ואשת פוטיפר שהפיתוי שלה כאדונית וזרה מביא אסון שאשמים בו לא רק היא אלא גם הוא כי הוא גם מפתה וגם מפותה כאחד. מימות יוסף לא למד העם היהודי לקח וההיסטוריה חוזרת על עצמה          .

 

המוטיבים והסמלים המרכזיים

מוטיב – מושג, מילה, רעיון, עצם או תבנית החוזרים על עצמם ביצירה מספר פעמים והם בעלי משמעות.

1.        1.         מוטיב הסעודה – הוא מוטיב מרכזי, ביטוי לעזיבת הרוכל את היהדות. האדונית מפטמת אותו כדי שיהיה ראוי לאכילה. הסעודה מקרבת וגם מפרידה ביניהם. הרוכל לא רואה את האדונית אוכלת ורק נמשך אל סודה, אבל גם מתרחק ממנה כשאינה חושפת את סודה. הסעודה מהווה אמצעי תיאור החייתיות של הגויה ואנושיותו של היהודי. היא אוכלת אדם ואינה מסוגלת לאכול את מה שמבשל עבורה היהודי בעת גסיסתה. הביטוי הסמלי של הסעודה הוא הקשר של עם ישראל לאומות העולם- סעודה יוצרת קירבה ולכן היא אסורה, ומציצת דם יהודי מזכירה באופן הפוך את עלילות הדם על היהודי. דבר נוסף שתורם מוטיב זה הוא הפיכת הסיפור למן אגדה, כשהרמז הוא על סיפור העם בנוסח "עמי ותמי" שבו מפטמת המכשפה את הילדים כדי לאוכלם אחר כך.
2.        2.         מוטיב החיה – מאפיין את האדונית, היא מדומה לכלבה הנועצת שיניים בגרונו של הרוכל, נושכת ומוצצת את דמו. במותה מתוארת נבלתה כשעופות טורפים אותה. האדונית גם מכנה את הרוכל בשמות כמו "עורבי", "נשרי", וגם "פגרי המתוק". במישור הסמלי מתואר עולם הגויים כעולם חייתי המתנכל ליהודים, הרואה את היהודים "כפגרים" גם בחייהם.
3.        3.         מוטיב הסכין – חוזר ביצירה פעמים רבות כאמצעי לאפיון הדמויות. הסכין היא חלק ממהותה של האדונית והיא רומזת על הרצח כבר בתחילת שיחתה עם הרוכל. הסכין מסמלת את רצון הרצח הטבוע במהותו של הגוי כלפי היהודי, אבל יחד עם זאת את אשמתו של היהודי שמעניק את האמצעים לשחיטתו.
4.        4.         מוטיב הדרך – הדרך מסמלת את אורח חייו של העם היהודי. כשהיהודים מאבדים את דרכם, במשמעות של נדידה בין הגויים, הם מאבדים את ייחודם. ברגעי משבר הם שבים למקורות אבל לאחר עבור המשבר הם שבים לנדודיהם. הרוכל מגיע אל האדונית לאחר שאבדה דרכו והוא מוצא את דרכו אצלה. הרוכל נודד בתחילת היצירה וחוזר לנדוד בסופה.

האדונית והרוכל- מוטיבים ורמזים מטרימים

 

עמדת המספר

המספר הוא כל יודע המביע את עמדתו באמצעות הרמזים המקדמים את העלילה, הנימה האירונית הנוצרת באמצעות כפל משמעות שעליו בנוי הסיפור כולו, למשל- האדונית רומזת על שחיטה ומעמידה פנים של אהבה , היהודי מעמיד פנים של אהבה ולמעשה שונא את האדונית. המספר מעיר הערות ומתערב למשל- "כך או כך מוציאים את ימיהם באהבה וחיבה ושום דבר שבעולם לא ערבב את עסקיהם (עמ' 97) . המספר משתמש גם באסוציאציות תנ"כיות כמו- "ואפילו אדם אוהב אישה כשמשון ודלילה", ונוצרת האירוניה באמצעות קונוטציה שלילית. המספר מוסיף גם הרבה את המילה "כאילו" – "כאילו רואה אתה סכין… דומה אתה כאילו כבר בלעתיך" ועוד. המספר משתמש גם באמצעים הפיגורטיביים למשל- דימוי האדונית לחיה נושכת שעינה בוהקות למראה ה"טרף" או הרוכל שבמספר אומר שהוא רואה עצמו כאילו הוא שבוי בשדה יער ורומז כאן על השבי הנפשי של הרוכל בידי האדונית . המספר מוסר את חוות דעתו, הוא לבדו יודע את שעתיד להתרחש וכשהוא חושף חלק מן הדברים באמצעות הרמזים, הוא בעצם מביע את עמדתו. למשל- כשהאדונית

אומרת לרוכל "מה אכפת לך באיזו מיתה מת בעלי, אם חיה רעה אכלה אותו או שנשחט בסכין", הוא מביע את עמדתו לגבי אשמתו של הרוכל שמכר את הסכין לאדונית .

לעתים מביע המספר את דעותיו במפורש או מוסר השקפת עולם כללית כמו למשל- "מי שעסקו עם נשים יודע שכל אהבה התלויה בדבר סופה בטלה: כך מובעת דעתו של המספר על מהות הקשר שבין השניים .

 

מבנה היצירה

ביצירה קיימים אירועים שונים . נוכל לחלק את האירועים : לאירועים חיצוניים ופנימיים ולבחון את היצירה לפי המבנה המעגלי שלה .

אירועים חיצוניים ואירועים פנימיים – האירועים בסיפור נחלקים לשני חלקים , לאירועים חיצוניים ולאירועים פנימיים . החיצוניים , מתארים את הפעולות של הדמות , והפנימיים , מתארים את מחשבותיו ורגשותיו של הגיבור.

במהלך הסיפור חלים שינויים ברגשותיו ובהתנהגותו של הרוכל כלפי האדונית וזה מעיד על השינוי באופיו  . מהתנהגות פסיבית בחלקה הוא עובר לאקטיביות , מניסיונות היטמעות בעולם הזר הוא עובר לשיבה אל המקור היהודי.

התבנית המעגלית של הסיפור –לפתיחה ולסיום היצירה משמעות רחבה . כיוון שהעלילה מרוכזת , יש לנו כבר בפתיחה אינפורמציה רבה . בפסקה הראשונה מרוכזים רעיונות עיקריים : נדודיו של הרוכל, חיזורו בעיירות ובכפרים, הגעתו לשדה יער (היער מסמל , ביצירות עגנון מקום שבו ניתן ביטוי ליצרים , לאהבה) , והתעקשותו של הרוכל על יצירת הקשר עם הגויה . לא זאת בלבד כי אם התנהגויות שונות מסתמנות בפסקת פתיחה גדושה זו : האחת של הרוכל, המביעה תחנונים , והשניה מתנשאת וגאה ומביעה בוז , של האדונית . העובדה שעד כאן אנו לא מקבלים את שמותיהן של הדמויות מעניקה לסיפור משמעות סמלית . הדמויות מופיעות כדמויות מייצגות : האדונית מייצגת את עולם הגויים והרוכל את עולם היהודים.

 בפסקה האחרונה של הסיפור מובלט הניגוד היהודי-נוצריה . הרוכל, ששמו יוסף, מחפש כומר לאחר מותה של האדונית, ששמה הילני . בניגוד לבוז שהביע בתחילה , היא מוצגת בשפלותה .

משפט הסיום הוא שילוב של המשפט הפותח את הפסקה הראשונה והמשפט המסיים אותה . "נטל את קופתו וחיזר ממקום למקום", בסיום, הוא שילוב של "טען את קופתו והיה מחזר בעירות ובכפרים", בפתיחה .

סיום היצירה :

סיום פתוח הוא סיום שבו לא נפתרו הבעיות שעלו במהלך הסיפור ואילו סיום סגור הוא סיום שבו נפתרות הבעיות הללו. מותה של האדונית מרמז על כך שהסיום הוא סגור. מוות הוא רמז לסיום סגור. לזה נוסף עניין המבנה המעגלי, שמחזיר אותנו כל הזמן אל נקודת ההתחלה והמעגל נסגר ושוב מסתובב ושוב נסגר. הרוכל היה כשהיה ויהיה כשהיה, לא חל בו שינוי והוא לא הגיע לתובנות באשר לטעותו .  כך גם העם היהודי כולו, אם להתיחס למישור הסמוי. לא לומד מטעויות וממשיך לחיות תחת איום של סכנה בגולה . יחד עם זאת לא נפתרת הבעיה של מערכת היחסים בין היהודים ובין הגויים , מה שמעמיד את הסיום כפתוח אם להתיחס למישור הזה של הדברים .