סיפור אהבה/ אהרון אפלפלד

 בסיפור קיים רובד גלוי ורובד סמוי. הסיפור עוסק באוכלוסית הניצולים מהשואה שעלו ל א"י. החברה הישראלית לא קיבלה אותם כל כך יפה, החברה רצתה להתמקד ב"יהודי החדש" ולכן העולים הללו מתקשים להשתקם כמו רוזה וקובה. אפלפלד מבליט את מעשיהן של דמויותיו, הוא לא בונה דמות עפ"י  ערכיות אחת אלא מצליב תכונות וזה מה שהופך את דמויותיו למורכבות: יש בהן חולשות וחזקות ויש בהן הפכים.

חיי הנישואים של קובה ורוזה

רוזה בגיל שבע התנתקה מהמשפחה שלה והגיעה לארץ (כמו אפלפלד) ולכן היא הסכימה להינשא לאיש בגיל העמידה. היא צריכה מחסה ועזרה כספית . עד גיל שבע היא היתה בכפר ויש לה זכרונות נעימים מהכפר. היא היתה במקומות נוחים למחיה ובארץ היא לבד לגמרי.

קובה לעומתה, בא מההרים שתנאי החיים שם קשים יותר, הוא מחושל יותר ממנה. הוא ידע עליה ולכן נשאלת השאלה מדוע הציע לה נישואים? הוא ידע מראש שהם לא מתאימים.

רוזה  מתאמצת לעשות משהו כדי שירגישו שהנישואים שלהם לא כושלים, היא מנסה לתת הרגשה של בית כשהיא קונה את הוילונות כדי לתת "חום" לבית וקובה משתף איתה פעולה- הוא מביא את הארוחות למיטתה ומקשט את החדר בתמונות אך הוא "קמצן באהבה", הוא שוכב בסלון כדי לא להפריע לה לישון.

לכל אורך הסיפור אנחנו נרמזים שיש להגיע לידי הכרעה- האם הנישואים יצליחו?

הבעיה בנישואים היא הפרש הגילאים: היא צעירה והוא אדם בגיל העמידה. ההפרש הזה מציק לו ולכן כנראה הוא בוחר תמונה של רקדנית צעירה. התמונה משקפת את מה שמציק לו.   תמונת הרקדנית מול שבירת הרגל שלה- האנאלוגיה בין שני המצבים חושפת את זה שאין סיכוי שהנישואים האלה יצליחו.

באותם ימים שלפני הנישואים, סיפר לה הכל, שלפי ידיעתו, כל משפחתו מתה, גם ילדתו בת ה11. הוא נהג בה ביושר.

היתה לו ילדה בת 11 שמתה ולכן נשא אישה כה צעירה, יש בו רגשות אשם שאם היה מגונן על בתו, היתה שורדת. זה מתבטא באופן שבו הוא מטפל בה כשהיא נוקעת את הרגל. נקיעת הרגל מקרבת בינהם , כל הזרות שהיתה בבית (הם גם ישנים במיטות נפרדות) הופכת למסירות והשקעה. וכשהוא נחלש, היא מטפלת בו כמו באבא- יחסי אב ובת. כשהבית התמלא סימני פריחה וצמיחה לקראת חג הפסח- הצמיחה היא מטאפורית לצמיחת חיי הנישואים שלהם, זה כבר לא מתאים יותר לקובה .

נק' התפנית בסיפור היא נפילתו של קובה למשכב. הוא הדומיננטי בנישואים, הוא המפרנס, הוא זה שמטפל בה ומפנק אותה, היא תלותית. הוא שואל והיא עונה, היא לא יוזמת את השיחות, היא מפוחדת. אבל ברגע שהוא נופל למשכב, היא הופכת לדומיננטית והוא נחלש. ברגע שהיא מבריאה, הוא כאילו השלים את תפקידו והוא נחלה, מוטיב החולי בסיפור מסמל את היפוך התפקידים בינהם.

קובה אומר לרוזה שאדם שנגזר עליו לאבד את משפחתו צריך לשאת בכבוד את הבדידות "איני רשאי להשכיח את הכל ולהתחיל מחדש אך רוזה אומרת לו שחייבים לשכח. זהו הביטוי החד לניגודים שבינהם. רוזה מבריאה מהנקע, היא מלאת חיים, גם השם שלה (פרח) מראה על לבלוב ואילו קובה שוקע לתוך מחלתו. מחלתו היא סמל לרגשות האשם שלו.

 רוזה וקובה יוצאים לבית הבראה. למרות שרוזה לא רוצה, היא התקינה את הבית לקראת הפסח.רוזה  שיחקה שם טניס "יפים היו דילוגיה" והוא יושב ומסתכל ואומר: "רשאי אני להסתכל"  כל הפערים הגיעו לידי הכרעה והמסקנה היא שהנישואים צריכים להסתיים.

היא הבריאה, היא עליזה, הוא יודע שהשלים את מלאכתו ואז מגיע השקט של המוות- מותו של קובה.

רוזה הרגישה שמשהו לא בסדר, הפסיקה את המשחק, הלכה לבדוק אותו אך היה כבר מאוחר- הוא כבר היה בשקט שלו. קיימת כאן אירוניה- הנסיעה לבית הבראה מסמלת את המוות של קובה.

הסיפור משקף את העובדה שאין מרשם להשתקמות של ניצולי השואה. שניהם קיוו להצליח  להשתקם, הם יצרו קשר עם אנשים: הוא עבד עם אנשים, העסקים מסמלים אנרגיה של חיים ויש את הקרובות, אך רק רוזה הצליחה כי היה יותר מלאי של כוחות נפש, היא היתה צעירה מאוד ורצתה לשכח את העבר והוא לא משתקם, הוא משלים משימה שלקח על עצמו. הוא מעביר את העסקים לשותפיו, כאילו מתכונן למוות, "העסקים" בתחילת הסיפור הופכים ל"עבודה " בסיום הסיפור, בחלומותיו הוא נתבע "לצאת לעבודה", הוא צריך לשקם את רוזה ולהצטרף אל משפחתו … ורוזה אינה מרשה לבעלה לצאת לעבודה.

החלומות בסיפור

קובה חולם חלום שבו רבנים אמרו לו שאסור לו לשאת את רוזה כי הוא עגון- יכול להיות שאשתו עדיין חיה והוא  בא מהיהדות היותר דתית.

גם רוזה חולמת חלומות אימה וסיוטים אך רצון החיים שבה גורם לה לבטל את נוכחותם ואת השפעתם עליה. בניגוד אליה, קובה מפנים את החלומות והם הופכים לצו גורל עבורו והוא גם לא מספר לרוזה עליהם, הוא מדחיק, כמו ניצולי השואה.

הקרובות

רוזה מסתכסכת עם קרובות משפחתו, הן כל הזמן מטיחות בו ובה את דבר העגינות שלו "הבית תובע את שלו". הקרובות הן כנראה אלות הגורל בסיפור, הן סוברות שאין מרפא למחלתו של קובה בניגוד לעמדת הרופא

משפטים פיוטיים המשובצים בסיפור לכל אורכו

הסיפור נפתח במשפט מטאפורי "אט אט בזרימה מתונה פעפעו החיים לנק' השפל של השקט" בהמשך: "לפנות ערב שקט גדוש וצפיה מתוחה".  רק בסוף הסיפור נבין שמדובר בשקט הנצחי- המוות.  אפלפלד משתמש באותן מילים לאורך היצירה כדי להגיע לפואנטה. הוא משתמש כאן בלשון שירה, ציורים לשוניים (מטאפורות ודימויים) כדי להגיע לפואנטה – למוות. אבל במה שקשור לדמויות- הוא משתמש בשיחות קצרות שמקדמות את העלילה, לא שיחות סתמיות.

המשפט המטאפורי בסוף הסיפור הוא משפט די פילוסופי, מותו של קובה מתואר כאילו המוות הוא חלק מתהליכי החיים " במות אדם ינועו העצים בערב…" קובה חשב שהוא עוזב את החיים באופן טבעי אבל יש אי שקט של עצים ו"איש איש ימלט מפני האבן המדרדרת" אך הוא לא נמלט מהמוות, הוא לא הבין את האזהרות של לפני המוות, הוא לא השתדל להישאר בחיים.