ספרות

זיקית / אנטון צ'כוב

דף מסכם על הסיפור “זיקית” מאת הסופר והמחזאי הרוסי, אנטון פ’ צ’כוב.

הסיפור מציג את התבטלותו של אדם בפני סמכות, התנהגות המביאה אותו לידי שינוי עמדות באופן קיצוני ונלעג.
דמותו של מפקח המשטרה, אוצ’ומלוב, כשהוא נקלע למצב שבו עלולה הכרעתו לפגוע באדם ממעמד גבוה, ממהר לשנות באופן קיצוני את עמדותיו. מפקח המשטרה מייצג בסיפור זה את רצונו של אדם למצוא חן בעיני הסמכות ולזכות בחסדיה, אולי גם מתוך יראת כבוד ואף פחד, אך ללא ספק כל אלה גורמים למפקח המשטרה לשנות את עמדתו ולקפח דווקא את הנפגע.
הסיפור שלפנינו הוא סיפור סאטירי המציג נושא רציני כל-כך באופן המעורר צחוק, מתוך כוונה לבקר את אי-יכולתו של אדם לנקוט עמדה עקרונית בשל אותה התבטלות בפני אנשים בעלי עמדה גבוהה משלו. תופעה זו חריפה במיוחד בחברה שיש בה חלוקה ברורה למעמדות, בדומה לרוסיה הצארית, שאותה תיאר הסופר בסיפורו, אך היא קיימת בכל חברה. בכל מקרה היא מנוגדת לנורמות ההתנהגות המקובלות כחיוביות וכמוסריות.


דמותו של מפקח המשטרה – אוצ’ומלוב

  • התנהגותו מעוררת צחוק של לעג, מפני שהוא משנה את דעתו ביחס לפגיעת הכלב בצורף בתכיפות ובקיצוניות ( שש פעמים ). השינויים קשורים למידת “הקירבה” של הכלב לגנרל. אנו צוחקים, מפני שהתגובה של אוצ’ומלוב היא אוטומטית, ללא כל הסבר או נימה של התנצלות בפני הנפגע – חריוקין. ביטוי לאי הנוחות של המפקח עם השינויים הוא הרגשת החום והקור, המציפה אותה לסירוגין ומתרחשת ברגע שנודע לו על קרבת הכלב לגנרל. גלי החום והקור הינם ביטוי של פחד בפני סמכות.
  • אוצ’ומלוב נראה כמשרת עלוב, ללא עמוד שדרה. גם שם הסיפור מעיד על אישיותו, כמו הזיקית אף הוא משנה צבעיו בהתאם לנדרש, מבלי שיהיה לו צבע משלו. התבטלותו בפני הגנרל או ליתר דיוק בפני כלבו של הגנרל, נראית מגוכחת במיוחד לאור חלקו הראשון של הסיפור, המציג אותו “במלוא הדרו”, כאדם האומר כולו סמכות. הליכתו, לבושו, הטון הסמכותי שלו, החזרה על המילה “אני” וניסוחיו הכוללניים מעידים על חשיבות עצמית גדולה של מי שיודע הכל ומופקד על הכל.

 

  • עיקר הסיפור הוא בחשיפת השינוי שחל באדם – בהתנהגותו ובעמדותיו בעומדו מול סמכות גבוהה ממנו. אין זו ידידות עם הגנרל הגורמת לאוצ’ומלוב לשנות עמדות, אלא רגשי ההתבטלות שלו בפני הנעלים ממנו.
  • אוצ’ומלוב מעורר צחוק אך גם כעס, משום שדווקא הוא כמפקח משטרה אמור לשמור על החוק והסדר, ואילו מעשיו מגלים את הפער בין הרצוי והמצוי, בין התפקיד שעליו למלא ובין הדרך שבה הוא ממלא אותו למעשה.


המדרג החברתי בסיפור
השלב הגבוה – הגנרל ז’יגאלוב ( שאמנם אינו מופיע בסיפור, אך רוחו שורה בו )
אח הגנרל
טבח הגנרל
מפקח המשטרה אוצ’ומלוב
השוטר ילדרין
השלב הנמוך ביותר – פשוטי העם – חריוקין הצורף והקהל המצטופף סביבו.

הסיפור זיקית שייך לסוג ספרותי שנקרא “סאטירה “.

  • סיפור סאטירי הוא סיפור שמטרתו לבקר את התופעה ולהציגה כשלילית וכנלעגת.
  • סאטירה עוסקת בנושאים שנועדו להעביר ביקורת על אנשים או על תופעות חברתיות. דברי הביקורת נאמרים בדרך כלל בעקיפין.
  • הסופר מתאר את הדמות תוך כדי הבלטת הפגמים והליקויים שבה, מכניס אותה למצבים נלעגים ומשתמש בתחבולות שונות, כגון הגזמה, הקטנה ועיוות.
  • הביקורת בסאטירה עשוייה לסייע לנו לבחון את עצמנו ואת חברתנו, לחשוף תופעות דומות אצלנו, לזהות אותן כמגוכחות וכשליליות ואף לעורר נכונות לפעול נגדן.
  • נושאי הסאטירה יכולים להיות מגוונים ולהתייחס לכל תחום בחיי האדם.



יסודות הסאטירה ב”זיקית “:

1. הגזמה – שישה שינויים קיצוניים חלים בהתנהגותו של מפקח המשטרה תוך כדי זמן קצר ביותר (שעות
הצהרים ). ההגזמה היא אמצעי עיקרי ביצירת אפקט קומי בסיפור. מפקח המשטרה עובר
מקיצוניות אחת לשנייה ( בתוכן ובטון ) מ”הגיע הזמן לטפל באדונים האלה שלא רוצים לציית לתקנות! … ואת הכלב צריך לחסל” עד ” “אז הכלב שלו? אני שמח מאוד…תקח אותו… כלבון חביב…פיקח שכזה…” וכו’.

2. לגלוג – הצעידה הרשמית – החשיבות העצמית שמפגין מפקח המשטרה, שמאחוריו צועד השוטר בכיכר
ריקה מאדם – מעוררת לגלוג. גם האומללות של אוצ’ומלוב, הנרמזת מהסרת המעיל ולבישתו, אין
בה אלא לעורר גיחוך, משום שהיא מופיעה תמיד כשנודע לו על קרבתו של הכלב לסמכות. החנופה
שלו לנעלים ממנו מעוררת צחוק של לעג. אין זה צחוק של הנאה, אלא מתלווה אליו הרגשה שיש
אי-צדק בעולמנו וכי כולנו עלולים להיות “אוצ’ומלובים” במידה זו או אחרת.

3. גיחוך – דמותו גדולת המימדים של המפקח מול הכלבכל הקטן והצולע ,מעוררת גיחוך.

4. מחאה חברתית – עיקר הסיפור הוא בהבלטת השינוי שחל בהתנהגות האדם בעומדו מול סמכות לתקנות! … ואת הכלב צריך לחסל” עד ” “אז הכלב שלו? אני שמח מאוד…תקח אותו… כלבון
חביב…פיקח שכזה…” וכו’.

2. לגלוג – הצעידה הרשמית – החשיבות העצמית שמפגין מפקח המשטרה, שמאחוריו צועד השוטר בכיכר
ריקה מאדם – מעוררת לגלוג. גם האומללות של אוצ’ומלוב, הנרמזת מהסרת המעיל ולבישתו, אין
בה אלא לעורר גיחוך, משום שהיא מופיעה תמיד כשנודע לו על קרבתו של הכלב לסמכות. החנופה
שלו לנעלים ממנו מעוררת צחוק של לעג. אין זה צחוק של הנאה, אלא מתלווה אליו הרגשה שיש
אי-צדק בעולמנו וכי כולנו עלולים להיות “אוצ’ומלובים” במידה זו או אחרת.

3. גיחוך – דמותו גדולת המימדים של המפקח מול הכלבכל הקטן והצולע ,מעוררת גיחוך.

4. מחאה חברתית – עיקר הסיפור הוא בהבלטת השינוי שחל בהתנהגות האדם בעומדו מול סמכות גבוהה ממנו

קרדיט ל- Far Away מאתר FXP על הסיכום

סיכומים קשורים

Back to top button