ספרות

שיר נס השיר / אורי צבי גרינברג

כָּל שִיר אֲמִיתִי – הוּא נֵס:
הוּא פְּתִיחַת הַשַׁעַר  וְהַפְשָׁלַת הַוִּילוֹן:

מַשִּׁיב רֵיחוֹת הַנִּיחוֹח מִן הַשָׂדֶה הָאָבוּד:
מֵאִבֵּי הַנַּחַל וּמִנֶּפֶשׁ הַבְּאֵר וְהקִּילוֹן:
לְשָׁם עָפוֹת צִפֳּרֽים בְּעֵינַיֽם סְגוּרוּת:
כָּנָף לְמַטָה וְכָנָף לָרוֹם – –

הַיַּלְדוּת הִיא מֵעֵבֵר מִזֶּה שֶׁל הַתְּהוֹם:
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה שָׁם כְּלֵב הַלְּבָבוֹת הַקּוֹרְנִים
בְּשַׁאֲגַת כִּסוּפָם לְמַעְלָה מִן חֲלוֹם.

אֲנִי מְמַשֵׁשׁ אֶת הָעֲנָפִים וְגִזְעֵי הָעֵצִים הַחַמִּים
אֶת הָרַגְלַיֽם הַדַּקוֹת שֶׁל אַיְלוֹת הַשָּׂדֶה
וְאֶת גּוּפָן,
וְאַחֲרֵי צִפּוֹר מְדַדָּה-שָׁם גַּם אֲנִי מְדַדָּה.

הָאֵם אֵינֶנָּה, לֺא אֵדַע מְקוֹם עֲפָרָהּ
אַךְ טְבוּעָה הִיא בְּמַהוּתִי בְּכֶסֶף שֵׂיבָתָהּ וְתֻמַּת הַנַּעֲרָה.
וְשִׁיר הָעֶרֶשֹ עַל גְּדִי הַזָּהָב
שֶׁנָּסַע לִסְחוֹר מְגָדִים
צִימוּקִים וּשְׁקֵדִים וּוְרָדִים
הוֹמֶה בַלֵּב כְּכִנֶּרֶת-נִגוּנָיו שֶׁל הָאָב.
אֲנִי אוֹהֵב הַמַּאֲכָלִים וְהַבְּשָׂמִים שֶׁהוּא אָהַב
וְכוֹאֵב כְּאֵב גָּלוּת הַשְׁכִינָה אֲשֶר הוּא כָאַב.

אורי צבי גרינברג

 

שיר זה נחשב שיר ארספואטי (שיר העוסק בענייני השירה והיצירה). הדובר בשיר מסביר מהו שיר
אמיתי ומהם המרכיבים של שיר אמיתי. השיר האמיתי והנכון הוא בגדר נס, פלא שיש להתגאות בו.
לאורך כל השיר מנסה הדובר להסביר מה צריך להיות בשיר כדי שהוא יהיה שיר נכון וטוב.

כותרת השיר
כבר מכותרת השיר נרמז לנו מהו הנושא המרכזי של השיר. למילה נס יש שתי משמעויות האחת פלא
והשניה דגל מכאן שניתן לפרש את כותרת השיר כשיר מופת –פלא או לחלופין שיר טוב ומרשים שיש
להתגאות בו ולנופף בו כדגל-כלומר שיר נושא דגל.

בית ראשון
הבית הראשון מתחיל במשפט: “כל שיר אמיתי –הוא נס”: מכאן ואילך הדובר ינסה לפרש טענה זו
ויסביר מהו שיר אמיתי הנחשב כנס. השיר הוא דימוי לפתיחת שער או וילון עבור הקורא בו הוא מגלה
עולם ומלואו, הקורא נחשף באמצעות השיר לעולם אחר. עולם המחזיר אותו לימי עברו לניחוחות הטבע,
לריחות השדה. השיר מחזיר אל חווית הילדות ששייכת לעבר. הריח של העבר מגיע מ”אבי הנחל” שזהו
צמח רענן הגדל ליד הנחל. הריח מגיע גם מהבאר והקילון –באר המים והמנוף עם הדליים השואב מים
מהבאר. יש כאן ציור של געגוע לכפר לנוף ילדות שהיה בעבר, הנוף הכפרי, הפשוט הטבעי ללא פלאי
הטכנולוגיה של היום. השיר מדבר על המקום אליו עפות הציפורים בעיניים סגורות, הן יודעות את הדרך
למקום הזה בצורה עיוורת כי אליו הן תמיד חוזרות בסוף מסע הנדודים שלהן. בית זה גדוש בתיאורי נוף,
תיאורי הנחל, הבאר, המנוף המעלה מים מהבאר וכל אלה מעצימים את תחושת הגעגוע שחש הדובר
לילדות. בבית זה יש שימוש רב בחושים: חוש הריח בתיאורי הצמחייה, חוש הראייה הרואה את המראות
המתוארים ואת הציפורים העפות. ערוב חושים זה (סינסטזיה) גורם לקורא להיכנס לתוך התמונה
המתוארת וממש לחוש אותה.
ניתן לראות כי כל שורה בבית הראשון מסתיימת בנקודתיים. סימן ניקוד זה מראה כי אחריו יבוא פירוט.
ומכאן נוצרת תחושה של מאמץ מצד הדובר להסביר במדויק מהו שיר אמיתי ונוצרת תחושה שכל
הגדרה שהוא מגדיר אינה מספיקה ולכן הוא ממשיך לפרט.

בית שני
בבית זה ההתמקדות היא על הילדות כמקור השראה לשירה. בשורה הראשונה של בית זה נאמר:
“הילדות היא מעבר מזה של התהום”. אותה תהום בין ילדות לבגרות. או תהום בין ההולדת למוות.
הילדות היא תקופה טובה, תמימה, תקופה מרגשת השמש בילדות עולה כלב. השמש בילדות מסמלת
אופטימיות, אור, חום ובטחון. “לב הלבבות” –דימוי לסערת הרגשות של הילדות, הילדות היא תקופה
כל כך מרגשת שעולה על כל דמיון או חלום. ונפערת תהום גדולה אשר לא מאפשרת לחזור לילדות
בשום דרך מלבד דרך השיר. בבית זה חורזות שתי המילים תהום וחלום-התהום הוא הפער בין הילדות
להיום והחלום הוא חלום הילדות שהיתה.


בית שלישי
בשני הבתים הקודמים השתמש הדובר בחוש הריח והראיה כדי להמחיש את הגעגוע. בבית זה משתמש
הדובר בחוש המישוש. הדובר מתאר כיצד הוא ממשש את רגליהן הדקות ואת גופן של איילות השדה.
(האיילות לא נותנות לאדם לגעת בהן ואם הוא מצליח לגעת בהן משמע אין הוא מהווה איום אלא הוא
חלק בלתי נפרד מהן). בבית זה הדובר מתחבר אל הטבע ונטמע בו, הוא הופך לחלק מהטבע. הוא מדדה
כמו ציפור. הוא שואב את ההשראה והכוח לכתיבה מהטבע ומההתחברות אל הטבע.

בית רביעי
בית זה עוסק בהוריו האהובים של הדובר שאינם עוד בחיים. ההורים הם חלק בלתי נפרד מעולם הילדות
והם מהווים מקור השראה נוסף לכתיבתו. הדובר מספר על אימו שמקום קבורתה אינו ידוע לו (לא אדע
מקום אפרה) אך היא טבועה עמוק בזכרונו. הוא זוכר אותה בנעוריה ובתחילת זקנתה (בכסף שיבתה).
הדובר זוכר את שיר הערש ששרה לו אמו על גדי זהב שמכר צימוקים ושקדים. (יש כאן ארמז –לא
מקראי לשיר ביידיש שנהגו לשיר אמהות לילדיהן לפני מלחמת העולם השניה. השיר מספר על ילד יהודי
שיגדל ויהיה סוחר של שקדים וצימוקים). השיר ששרה לו אימו הומה בליבו כמו זמירות החג של אביו
בשבתות ובחגים (ככנרת נגוניו). הדובר נזכר באביו, במאכלים שאביו אהב ובכאב שחש אביו על הגלות
של דור הצעירים ועזיבתם את הדת בעקבות ההשכלה. ניתן לראות כי בבית זה כל החושים מעורבים:
חוש הראייה -רואה את שיער אימו, חוש השמיעה )שיר ערש( חוש הטעם המאכלים האהובים של אביו
וחוש הריח-הבשמים.
בשלושת השורות האחרונות של השיר חוזרות המילים” האב, אוהב, אהב, כואב, כאב,כאב. המילה אב
הופכת להיות מילה מנחה המדגישה את חשיבות דמות האב. גם החריזה בבית זה אב-אהב-כאב מבליטה
את מעמדו של האב כמקור שירתו.

לסיכום
השיר מעביר לקורא את מקור השראתו של המשורר. הגעגוע לעבר, לילדות לחום לעומת המציאות
הקשה של יתמות עצבות ובדידות. געגוע אל מה שהיה ואיננו עוד, רצון לחזור אל העבר, הצגת מראות
ראשוניים שעיצבו את דמותו כמשורר. נס השיר מתחולל כאשר המשורר מצליח לגעת באותם מקורות
יניקה -בזיקה העזה והחושית לטבע ובאהבה העמוקה לאב ולאם שכבר אינם. השיר הוא נס של הדובר כי
באמצעותו הוא הקים מחדש עולם שחרב והוא הצליח לחיותו במלוא החושים.
השיר הוא נס כי באמצעותו חוזר הדובר לימי ילדותו.


אמצעיים אומנותיים
דימויים: השמש עולה כלב הלבבות הקורנים. הומה בלב ככנרת נגוניו של האב.
חריזה: חלום-תהום, וילון-קילון, שדה מדדה, עפרה-נערה, זהב -אב-אהב-כאב.
מילה מנחה-א ב
ערוב חושים=סינסטזיה-חוש הריח, הראיה המישוש.

תגיות

סיכומים קשורים

Back to top button
Close
Close