הרקע ההיסטורי להקמת מדינת ישראל

 

הצהרת בלפור (1917) – מסמך ששלח שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ללורד היהודי ליונל וולטר רוטשילד במטרה שיעבירו להסתדרות הציונית. מסמך זה מודיע על תמיכתה של ממשלת בריטניה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל וכוונתה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל ושלא יפגעו זכויותיהם ומעמדם המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת.

 

כתב המנדט (1922) – אמנה בינלאומית אשר התקבלה על-ידי חבר הלאומים ומעניקה לבריטניה שלטון זמני בארץ ישראל (משני עברי הירדן). כתב המנדט קובע את סדרי השלטון הבריטי בארץ ישראל ואת מטרותיו, כאשר אחת מהן הינה לקדם הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כתב המנדט מדגיש את הצורך לשמור על הזכויות האזרחיות והדתיות של לא-יהודים בארץ ישראל.

 

 החלטה 181 (1947) – החלטת עצרת האו"ם אשר התקבלה בכ"ט בנובמבר 1947. החלטה זו נקראת גם תכנית החלוקה. ההחלטה הינה להקים בתוך החלק שנותר מן המנדט בארץ ישראל מדינה יהודית ומדינה ערבית. ההנהגה היהודית קבלה את התכנית ואילו ההנהגה הערבית דחתה אותה.

בהחלטה זו נקבע כי:

• המשטר אשר יונהג בשתי המדינות יהיה משטר דמוקרטי.
• האסיפה המכוננת הנבחרת בכל מדינה תכתוב חוקה דמוקרטית למדינתה.
• הבריטים יעבירו את השלטון לשני הצדדים בהדרגה עד להקמת מוסדות שלטון קבועים.
• מוגדרים גבולות ברורים ומפורטים בין שתי המדינות העתידות לקום.
• יתבצע שיתוף פעולה כלכלי בין המדינות שיתבטא בהקמת מועצה כלכלית משותפת.
• ירושלים והאזור הסמוך לה יהיו תחת משטר בינלאומי.

 

הכרזת העצמאות (1948) – מדינת ישראל הוכרזה בה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), בתל אביב, בעיצומה של מלחמת העצמאות. בעת הטקס נחתם מסמך ההכרזה על-ידי דוד בן-גוריון וחברי מועצת העם. ההכרזה כוללת שלושה חלקים: חלק היסטורי (לגיטימציה להקמת המדינה), חלק מעשי וחלק הצהרתי (אופי המדינה ופניות לגורמים שונים).