משטר דמוקרטי ועקרונות דמוקרטיים

מהי דמוקרטיה?
דמוקרטיה במובן פורמאלי– זוהי דמוקרטיה ששמה דגש על המובן הטכני של הדמוקרטיה, היא מדגישה את הכללים, דרכי הניהול של המדינה ולא את הדמוקרטיה כערך. דמוקרטיה זו מדגישה את הכרעת הרוב, שלטון החוק, הפרדת רשויות, בחירות. במרכזה הרעיון שהעם הוא במרכז והסמכות לנהל את המדינה נמצאת בידי נציגי העם אבל הדגש בה הוא על הנהלים והכללים.
דמוקרטיה במובן המהותי (כערך)- זוהי דמוקרטיה הדואגת לזכויות האדם, לזכויות האזרח, זכויות המיעוטים, שמה דגש על האדם ומעמידה אותו ואת זכויותיו הטבעיות במרכז. היא מדגישה ערכים של סבלנות, סובלנות.

                       עקרונות המשטר הדמוקרטי
1)עקרון שלטון העם– העם הוא הריבון, הוא מקור הסמכות והוא שאחראי על ניהול המדינה ועל קביעת הכללים בה. על פי האמנה החברתית העם הוא שהקים את המדינה ולכן מקור הכוח והסמכות נמצא בו. שלטון העם יכול לבוא לידי ביטוי בשתי צורות:
א'- דמוקרטיה ישירה: בדמוקרטיה זו האזרחים לוקחים חלק ישיר בשלטון, בקבלת ההחלטות, באישור התקציב ובתפקידים ציבוריים. האזרחים עצמם הם שמנהלים את המדינה. מקור הדמוקרטיה הישירה היה ביוון. כיום אין דמוקרטיה ישירה מהסיבות הבאות:
-הקושי בכינוס: כיום המדינות הן גדולות ולא ניתן לכנס את כל האזרחים
-הידע הנדרש לקבלת החלטות הוא עצום, ההחלטות הן מורכבות ודורשות ידע ולרוב הציבור אין את הידע הנדרש.
-כיום האנשים פחות מעוניינים להיות מעורבים והם דורשים את תרבות הפנאי לעצמם.
למרות שאין היום דמוקרטיה ישירה יש מדינות בהן משתמשים במשאל עם.
ב'- דמוקרטיה עקיפה:(ייצוגית) העם בוחר נציגים המנהלים את ענייני המדינה בשם העם ובמקומו. זהו שלטון ייצוגי, נבחר, הנציגים נבחרים לתקופה קצובה ואחת למספר שנים העם בוחר מחדש את נציגיו. הדמוקרטיה העקיפה יכולה לבוא לידי ביטוי ב3 צורות:
1. ממשל פרלמנטארי:  סוג זה מאפיין את רוב המדינות הדמוקרטיות. העם בוחר את נציגיו לפרלמנט המשמש כרשות המחוקקת. הפרלמנט בוחר את הממשלה שהיא הרשות המבצעת. הממשלה תלויה באמון הפרלמנט ואי אמון בממשלה מביא להפלתה ולבחירת ממשלמה חדשה. הפרלמנט מקיים פיקוח וביקורת על הממשלה בעזרת חקיקה, אישור תקציב וכו'. המדיניות של הממשלה מותנית באישור הפרלמנט שעשוי לקצר את תקופת כהונתה של הרשות המבצעת בהצבעת אי אמון.
2. ממשל נשיאותי: העם בוחר בשיטה זו גם את הקונגרס (הרשות המחוקקת) וגם את הנשיא. הנשיא עומד בראש המדינה ובראש הרשות המבצעת, תקופה הכהונה שלו קבועה בחוק והוא לא תלוי אמון מצד הפרלמנט מאחר והוא תלוי באמון הציבור והעם בוחר אותו ישירות. הנשיא שהוא ראש הרשות המבצעת ממנה את השרים על פי שיקול דעתו, הם לא חברי פרלמנט והכהונה שלהם תלויה רק בנשיא. לנשיא יש כח רב, יש לו סמכויות בענייני פנים וחוץ והוא יכול לקבוע מדיניות מבלי לחשוש לקיצור בכהונתו. למרות שאין תלות של הנשיא בפרלמנט, בתוך החוקה ישנם בלמים ואיזונים ואמצעים שהפרלמנט יכול לפקח על הנשיא.

2)פלורליזם– השקפה לפיה החברה מכירה בשונות שבין הפרטים והקבוצות. זכותם של כל קבוצה לשמור על הייחוד שלה. הפלורליזם מכיר בזכות קיומן של דעות שונות, השקפות ורצונות שונים בחברה.
הפלורליזם בא לידי ביטוי ב:
1. תחום תרבותי/חינוכי- מגוון של בתי ספר  (ממלכתי, דתיים, פתוחים, פרטיים וכ'ו). מגוון של ספרים, הצגות, סרטים, ערוצי טלוויזיה, מוזיקה.
2. תחום כלכלי– קיים מגוון רחב של ארגוני עובדים שכל אחד דואג לאינטרסים של האנשים המיוצגים בו. לדוגמא: ארגון המורים, ארגון התעשיינים, ארגון עובדי הנמל וכ'ו.
3. תחום חברתי– ישנו מגוון רחב של ארגונים הפועלים בתחום החברתי כמו: נעמ"ת, ויצו, יד שרה וכ'ו.
4. תחום פוליטי–  קיים מגוון של מפלגות כאשר לכל אחת יש זכות להתאגד ואדם בוחר מפלגה על פי רצונותיו, השקפותיו וכ'ו.
5. תחום דתי- קיימים בתוך המדינה דתות שונות, זרמים שונים בכל דת והמדינה מספקת שירותים דתיים ומכירה בזכות שלהם להתקיים.
לסיכום, הפלורליזם מכירה בקיומן של דעות והשקפות שונות, ומכירה בזכותן של הקבוצות לבטא את השונות ביניהן ולהתארגן במסגרות שונות כדי לממש את זכויותיהם ולפעול להשגת האינטרסים שלהם.
כלומר במושג פלורליזם יש הכרה בקיומן של דעות שונות וגם הכרה במימוש כלומר, זכותן של הקבוצות להתארגן ולבטא את השונות שלהן במסגרות שונות ולפעול להשגת האינטרסים שלהם.
חשיבות הפלורליזם במשטר הדמוקרטי:
1) הפלורליזם מכיר בעובדה שאנשים הם שונים בצרכים שלהם, בדעות, בהשקפות ולכן צריך לאפשר להם מגוון של אפשרויות וכל אחד ייבחר את האפשרות המתאימה לו.
2) הפלורליזם מאפשר תחרות חופשית בין גופים, האזרח יכול לבחור ותחרות היא מרכיב חשוב מאוד בכל משטר דמוקרטי.
3) הפלורליזם מאפשר את השתתפות האזרחים בפוליטיקה מאחר והאזרחים בוחרים מפלגה ועל ידי כך הם מיישמים את עקרון שלטון העם.

3)עקרון ההסכמיות– הסכמה רחבה בחברה על "כללי המשחק" בנושאים מרכזיים במדינה ובמשטר שלה. זוהי ההסכמה בין רוב האזרחים והקבוצות החברתיות במדינה על מכנה משותף (הגדרת המשטר במדינה, אופי המדינה) ועל כללי המשחק הדמוקרטיים כדי שיוכלו לחיות ביחד למרות חילוקי הדעות.
לדוגמא: מוסכם על כולם שבתקופה שלפני הבחירות מותר להביע דעה, אבל לאחר הבחירות כולם מחויבים לקבל את התוצאות גם אם הן מנוגדות לדעותיהם. ההסכמיות כוללת מרכיבים חשובים במדינה ובחברה. לדוגמא: הסכמה על צורת המשטר, הסכמה על אופי המדינה. ככל שההסכמה על נושאים מרכזיים היא רחבה יותר כך יציבות הדמוקרטיה גדולה יותר. כאשר אין הסכמיות נשקפת לחברה סכנה של אי-יציבות.
ההסכמיות חשובה לדמוקרטיה מהסיבות הבאות:
1. היא מאפשרת יציבות וככל שההסכמיות רחבה יותר, הדמוקרטיה יציבה יותר.
2. ההסכמיות היא תנאי הכרחי לפלורליזם- יוצרת מסגרת שבה מתקיימים הפלורליזם והסובלנות.

4)עקרון הסובלנות- סובלנות היא הנכונות לקבל את השונה, לנהוג בכבוד כלפיו, לסבול את דעותיו השונות ולאפשר לו לבטא את עצמו למרות אי-ההסכמה. להיות סובלני פירושו לסבול את האחר ולאפשר לזולת לממש את החירות שלו. הסובלנות היא היכולת לסבול את האחר ולתת לו אפשרות להתבטא.
הסובלנות חשובה מאוד במשטר הדמוקרטי מהסיבות הבאות:
1. הסובלנות מאפשרת חופש ביטוי ומאפשרת לכל אדם לממש את זכויותיו במשטר דמוקרטי.
2. הסובלנות תורמת ליציבות ומאפשרת ביטוי ללא כוח ואלימות.
3. הסובלנות מאפשרת "שוק חופשי" למגוון של דעות ומתוכן האדם בוחר את הדעה המתאימה לו.

5)עקרון הכרעת הרוב– במשטר דמוקרטי עקרון הכרעת הרוב הוא עקרון חשוב מאוד. לאחר ששומעים את כל הדעות חייבת להתקבל הכרעה וההכרעה מתקבלת לא על ידי יחיד, לא על ידי קבוצה, גם לא על ידי כלל האוכלוסייה אלא על ידי הכרעת הרוב.
חשיבות הכרעת הרוב במשטר דמוקרטי:
1.  החלטת הרוב היא הקרובה ביותר להחלטת העם מאחר שמבחינה מספרית הרוב הוא הקרוב ביותר לסך הכל של האזרחים המרכיבים את העם.
2. בעקרון הכרעת הרוב באה לידי ביטוי התפיסה שכל בני האדם הם שווים. כל קול שווה ולכן ההחלטה שמתקבלת היא הצודקת ביותר.
3. הדמוקרטיה מאפשרת ויכוח בין הצדדים השונים, פלורליזם של דעות אבל בסופו של דבר יש להגיע להחלטה והחלטת הרוב מאפשרת להגיע להחלטה זו בדרכי שלום והחלטה מחייבת גם את המיעוט.
4. הכרעת הרוב מבטיחה רגיעה ויציבות חברתית. היא מבטאת את האינטרס של רוב האוכלוסייה אבל מאפשרת, מצד שני, גם למיעוט להשתתף בויכוח הציבורי ולכן הם לא מרגישים קיפוח.
במדינה דמוקרטית אין רוב קבוע. הרוב והמיעוט משתנים ומתחלפים והדבר מאפשר חילופי שלטון. אם הרוב והמיעוט קבועים אז אין סיכוי לחילופי שלטון.
במשטר הדמוקרטי המיעוט חייב לקבל את הכרעת הרוב גם אם זו מנוגדת להשקפת עולמו.המיעוט מקבל את ההכרעה משום שכללי המשחק הדמוקרטיים קובעים שכאשר המיעוט יהפוך לרוב ההחלטות ייעשו בהתאם להשקפת עולמו.
החובה של המיעוט היא לקבל את החלטת הרוב, אבל גם הרוב צריך לשמור על כללי המשחק, ולא לנצל את הכוח שלו כדי לפגוע ולדכא את הזכויות של המיעוט. עקרון הכרעת הרוב הוא תנאי הכרחי בדמוקרטיה אך לפעמים לא מספיק. יחד עם עקרון זה חייבים להתקיים גם עקרונות  אחרים, כי לפעמים משטר שנבחר ברוב יכול לפגוע במיעוט ולבטל את הדמוקרטיה לכן צריכים להתקיים עקרונות נוספים.
הסכנות שבהכרעת הרוב:
1. לא כל משטר הנשען על החלטת הרוב הוא בהכרח דמוקרטי לדוגמא: היטלר עלה על ידי הכרעת הרוב אבל המשטר שלו לא היה דמוקרטי.
2. כאשר רוב נבחר לשלטון הוא יכול לבטל את הדמוקרטיה ולהפוך את המדינה לדיקטטורה.
3. רוב לאחר שנבחר, יכול לפגוע בזכויות של המיעוט ולהפוך אותו לאזרחים מדרגה שנייה.
כדי להתמודד ע סכנות אלה ישנן דרכים להגביל את הרוב כמו: בג"צ, חוקה, וכ'ו.

6)עקרון הגבלת השלטון- עקרון זה הוא מהעקרונות החשובים ביותר בדמוקרטיה ומטרתו למנוע עריצות ושחיתות של השלטון. רשויות השלטון מרכזות בידיהן כוח רב בתחומים הבאים:

1. שליטה על משאבים כלכליים: הממשלה שולטת על המשאבים במדינה, על אוצרות הטבע, על קרקעות ועל מפעלים. היא שולטת בתקציב המדינה ופועלת על פי שיקול דעתה בתחומים מאוד חשובים כמו: חינוך, רווחה, בטחון וכ'ו.
2. שליטה על משאבים אנושיים: לרשותה של הממשלה עומד כוח רב ומיומן בכל התחומים: כלכלה, משפטים, בריאות וחינוך. ידע זה נותן לשלטון הרבה מאוד כוח, כסף ומקורות מידע.
3. שליטה על מקורות מידע: לממשלה שליטה מלאה על מקורות המידע במדינה והיא זו שמספקת את המידע לציבור, הדבר מקנה לה כוח רב.
4. מנגנוני אכיפה: הצבא והמשטרה עומדים לרשותה של הממשלה, לכן יש בידיה של הממשלה עוצמה אדירה בכל התחומים.

השלטון יכול להשתמש לרעה בכוחו הרב, לפגוע בזכויות האדם, להפוך למושחת ולדאוג לאינטרסים שלו. כדי להימנע ממצב זה קיימים במשטר דמוקרטי מנגנונים שהתפקיד שלהם הוא לפקח ולבקר את השלטון כדי להימנע ממצב זה.
המנגנונים לפיקוח וביקורת הם:
1. הפרדת רשויות: הפרדת רשויות היא אחת הדרכים המגבילות את השלטון, כדי למנוע ריכוז של כוח בידי מוקד שלטוני אחד. קיימת הפרדה בין שלוש רשויות: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת.
ההפרדה בין הרשויות היא לא מוחלטת. קיים קשר בין הרשויות, קשר של יחסי איזון, ריסון ובקרה. כל רשות יכולה להגביל את כוחה ועוצמתה של הרשות האחרת. המטרה היא להבטיח מנהל תקין ויעיל, ולשמור מפני עריצות השלטון.
הפרדת הרשויות קיימת גם במשטר פרלמנטארי וגם במשטר נשיאותי. במשטר הפרלמנטארי יש בין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת יחסים של פיקוח ובקרה, לדוגמא: חבר הכנסת יכול לדרוש שאילתה מהשר, כמו כן התקציב מתקבל בכנסת. במדינת ישראל אין למעשה הפרדה בין שתי הרשויות בגלל שהשרים הם גם חברי כנסת והרשות המבצעת מוקמת מתוך הרשות המחוקקת. הרשות השופטת היא בלתי תלויה והיא זו שמרסנת את שתי הרשויות ביחס. גם בממשל הנשיאותי קיימת הפרדה בין הרשויות אבל למרות ההפרדה גם כאן ישנה מערכת של פיקוח ובקרה, לדוגמא: גם הנשיא כפוף לחוקים המתקבלים בקונגרס. אבל יש לנשיא זכות וטו לחתום על חוקים שאושרו בקונגרס אבל זכות זו מוגבלת ויכולה להתבטל על ידי הקונגרס ברוב מיוחד. זוהי דוגמא כיצד רשות אחת מגבילה את השנייה.
הרשות השופטת מגבילה גם את המחוקקת וגם את הנשיא. היא יכולה לבטל צווים של הנשיא וחוקים של הקונגרס אבל מצד שני הנשיא הוא זה שממנה את שופטי בית המשפט העליון ברשות של הרשות המחוקקת. כך הרשויות מרסנות ומאזנות זו את עצמאותה של זו.

2. בחירות: אמצעי חשוב מאוד להגבלת השלטון במדינה דמוקרטית. זהו האמצעי המשמעותי ביותר בידי העם שכן בבחירות העם יכול להחליף את השלטון.
בבחירות באים לידי ביטוי העקרונות החשובים ביותר של הדמוקרטיה:
א'- ריבונות העם: הבחירות נותנות ביטוי לעקרון זה מכיוון שלאזרחים יש את הכוח לבחור בנציגים או לקחת מהם את השלטון.
ב'- הסכמיות: הבחירות הן ביטוי לכך שיש הסכמה כללית ורחבה על הדרך שבה מנהלים את המדינה וראש הממשלה הוא האיש שקיבל את מירב הקולות.
ג'- פלורליזם: בבחירות יש מפלגות שונות המתמודדות, וכל אחד יכול לבחור לו מפלגה.
ד'- חופש הביטוי: לכל קבוצה ולכל מפלגה יש זכות לבטא את הרעיונות והמצע שלה.
ה'- עקרון הגבלת השלטון: הבחירות נערכות בתקופות קבועות כפי שנקבע בחוק. והן מאפשרות חילופי שלטון. מעצבן העובדה שאפשר להחליף את השלטון, השלטון מצמצם את כוחו.

כדי שבחירות יהיו דמוקרטיות חייבים להתקיים התנאים הבאים:
1- בחירות חשאיות: איש מלבד הבוחר אינו רשאי לדעת כיצד הוא הצביע. ההצבעה היא מאחורי פרגוד והפתק נכנס למעטפה אטומה.
2- בחירות שוויוניות: כל קול שווה, לכל אזרח יש קולה אחד ולכל קול יש משקל שווה.
3- בחירות מחזוריות: הבחירות מתקיימות במרווחי זמן סדירים, הקבועים בחוק.
4- בחירות כלליות:  כל אזרחי המדינה רשאים להשתתף בבחירות.
5- התמודדות חופשית: בבחירות יש לפחות שני מועמדים, כאשר לכל אחד מהם יש חופש ביטוי, חופש עיתונות, חופש התאגדות וכ'ו.

הזכות לבחור ולהיבחר: הזכות לבחור ולהיבחר היא זכות טבעית שלא זרח, זכות המדגישה את היותו של האזרח שותף לניהול מדינתו. האזרח הוא חלק מהעם הריבון ולכן יש לו את הזכות להשפיע על מדיניות השלטון ועל דרך ניהול המדינה.
הבחירות הדמוקרטיות הן ביטוי לשני עקרונות מאוד חשובים בדמוקרטיה: עקרון השוויון ועקרון החירות.
עקרון השוויון: כל קול שווה, כל אחד יכול להיבחר  (כולם שווים בזכות הבחירה), מתן הזדמנות שווה על פי חוק לכל מפלגה להתמודד לכנסת.
עקרון החירות: חופש הביטוי במהלך הבחירות, חופש התארגנות פוליטית והקמת מפלגות, חופש לבחור את המפלגה על פי ראות עיניי, על פי דעתי וכ'ו.

שיטות בחירות:
1-שיטה יחסית ארצית: שיטה זו נהוגה בארצנו. לכל מפלגה יש רשימה של מועמדים שנבחרו בדרכים שונות: יש מפלגות שעורכות פריימריז (בחירות מוקדמות) במפלגות אחרות מוסדות המפלגה הם שקובעים את סדר הנציגים או וועדה של המפלגה.
ביום הבחירות כל הארץ נחשבת כאזור אחד, האזרח בוחר במפלגה והמועמדים נכנסים לפרלמנט לפני סדר הרשימה על פי רוב הקולות. כל מפלגה מכניסה מספר חברים באופן יחסי למספר המצביעים שקיבלה. מספר נציגי המפלגה יהיה ביחס לאחוז הקולות שהמפלגה קיבלה בבחירות. מדינה הבוחרת בשיטה זו היא מדינה המעוניינת בייצוג לרוב הקבוצות שלה בפרלמנט, מדינה ששמה דגש על עקרון הפלורליזם.
יתרונות השיטה:
1- שיטה זו מייצגת קבוצות ואידיאולוגיות שונות. יש ייצוג בפרלמנט למגוון הדעות, השקפות העולם, האידיאולוגיות והאינטרסים של הקבוצות השונות בחברה. כמו כן, היא מעודדת צמיחתן של מפלגות חדשות בהתאם לשינויים המתרחשים בחברה.
2- בשיטה זו אין בזבוז של קולות חוץ מהקולות של המפלגות שלא עברו "אחוז החסימה".
3- שיטה זו מאפשרת ייצוג של האינטרסים של המדינה ולא של איזור מסוים, כלומר הנציגים דואגים לבוחרים שלהם מכל הארץ ולא מאזור מסוים.
חסרונות השיטה:
1- ריבוי המפלגות פוגע ביציבות של השלטון, אין מפלגה אחת עם רוב וקשה להקים ממשלה יציבה. יש קושי בהקמת קואליציה יציבה ולכן שיטה זו לא מאפשרת יציבות פוליטית.
2- המפלגות הקטנות הופכות להיות סחטניות, הן מפעילות לחצים גדולים על המפלגות הגדולות וזוכות לכוח עצום שהוא הרבה מעבר לכוח האמיתי שלהן.
3- בשיטה זו אין לנבחרים קשר עם הבוחרים מחר והבוחרים בוחרים ברשימה.

לסיכום, שיטה זו מעדיפה את העיקרון של הייצוג ולכן היא מתאימה לחברה שיש בה מחלוקות אידיאולוגיות, נושאים רבים שלא מוסכמים, אבל החיסרון העיקרי של השיטה הוא שהיא לא יציבה.
2- שיטה אזורית רובית: הבוחרים בשיטה זו מצביעים עבור המועמד. המדינה כולה מחולקת לאזורי בחירה כמספר המושבים בפרלמנט וכל איזור שולח נציג אחד שזכה ברוב הקולות. המועמד שמקבל את רוב הקולות נבחר לפרלמנט לייצג את האזור שלו. שאר הקולות אינם זוכים לייצוג. המדינה שתבחר בשיטה זו היא מדינה שרוצה לשים דגש על יציבות השלטון.
המפלגה שמקבלת את רוב הקולות יש לה רוב של מועמדים בפרלמנט והיא מקימה ממשלה ללא צורך בשותפות. הדבר תורם ליציבות שלטונית.
יתרונות השיטה:
1- מספר קטן של מפלגות, בדרך כלל שתיים, דבר המביא ליציבות שלטונית. שיטה זו מצמצת מספר המפלגות מפני שהסיכוי של מפלגות קטנות לעבור הוא נמוך ולכן מלכתחילה הן לא מוקמות.
2- הממשלה היא יציבה יותר, אין צורך להתפשר ו"לקנות" את התמיכה של מפלגות קטנות.
3- הקשר בין הבוחר לנבחר הוא קשר אישי. הבוחר הוא ששלח את הנבחר לפרלמנט ומקווה שבפרלמנט הוא ידאג לבוחרים שלו.
חסרונות השיטה:
1- אין ייצוג לקולות שניתנו למועמדים האחרים, הקולות שלהם הולכים לאיבוד כך שאין למעשה ייצוג לכולם.
2- הנציג יתמקד באינטרסים המקומיים של בוחריו ופחות באינטרסים המדיניים.
3-בפרלמנט לא מיוצגים כלל הדעות של האזרחים ואין ייצוג לכולם ולכן נפגע עיקרון הפלורליזם.
בבחירות יש שני היבטים: היבט פורמאלי של בחירות – מחייב קיום בחירות בהליך המקובל והידוע בפרקי זמן קבועים. היבט מהותי של בחירות – מחייב שמירה על זכויות הפרט וקיום כל חמשת התנאים. אם אחד מהם לא מתקיים, הבחירות אינן דמוקרטיות.

3. חוקה: אמצעי נוסף להגבלת השלטון היא החוקה. החוקה היא מסמך הקובע את עקרונות היסוד במדינה, את הנורמות והערכים שעל פי הם מתנהלת המדינה, היא כוללת פירוט של סמכויות של הרשויות, את היחסים בין הרשויות, היא מפרטת את זכויות האדם, האזרח ולעיתים גם את זכויות המיעוטים.
לחוקה יש מעמד מיוחד, עליון על פני החוקים הרגילים וקשה לשנות אותה. כמו כן, אין לחוקק חוק הסותר הוראות ועקרונות הקבועים בחוקה. בארצות-הברית בסמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוק שסותר את החוקה.
לחוקה יש כמה מטרות:
א'- הגבלת רשויות השלטון. מניעת השימוש לרעה בכוחו של השלטון.
ב'- למנוע מצב שהרוב הופך לעריץ ופוגע במיעוט.
ג'- לשמור על זכויות האדם והאזרח.
חוקות בדרך כלל מתגבשות לאחר הקמת המדינה כמו בארצות הברית או לאחר מהפיכה כמו בצרפת. במדינת ישראל בגלל הויכוח לגבי אופי המדינה עדיין אין לנו חוקה למרות שכבר בהכרזת העצמאות בן גוריון הציע להקים את הרשות המכוננת שתחבר את החוקה.
ישנם שני סוגים של חוקות: חוקה פורמאלית וחוקה מטריאלית.

 

4. מנגנוני פיקוח וביקורת: בכל מדינה דמוקרטית ישנם גופים הפועלים כדי לבלום, לאזן ולפקח על השלטון. מנגנונים אלה נובעים מעצם הרעיון שהעם הוא מקור הסמכות השלטונית ולכן העם צריך לפקח, לאזן ולבלום.
ישנם שני סוגים של מנגנוני פיקוח וביקורת:
 1. מנגנוני פיקוח פורמאליים: מנגנונים אלה פועלים מתוקף החוק, מטעם רשויות המדינה ותפקידם מוגדר כאמצעי לבדוק ולפקח.
ישנם כמה מנגנונים:
     א'- פרלמנט (כנסת):  בית הנבחרים מייצג את ציבור האזרחים והוא ממלא תפקיד חשוב מאוד בפיקוח ובביקורת על הרשות המבצעת (ממשלה). האמצעים העומדים לרשותו הם: חקיקה- כל חוק חייב לעבור בכנסת, תקציב המדינה גם הוא חייב לעבור בכנסת, הכנסת יכולה להביע אי אמון בממשלה ולהביא לסיום כהונתה, חברי הכנסת יכולים להעלות הצעות דחופות לסדר היום, הם יכולים להעלות שאילתה ובכך חברי הכנסת משמשים כאופוזיציה שמבקרת את פעולת הממשלה ומפקחת על עבודתה.
ב'- מוסד מבקר המדינה: מוסד זה מפקח על הפעילות של הממשלה בתחום מנהל תקין, כלכלה, כספים ומבקר פעילות זו. המוסד בודק אם המערכות פועלות בהתאם לחוק ובהתאם לטוהר המידות. מוסד זה הוא בלתי תלוי ברשות המבצעת שכן אסור לו להיות תלוי במוסד אותו הוא מבקר. הביקורת מתפרסמת ”בדו"ח מבקר המדינה". הפרסום נעשה ברבים והדו"ח מועבר לציבור, לכלי התקשורת, והנושאים המטופלים מועלים לסדר היום הציבורי.
ג'- נציב תלונות הציבור: הנציב מטפל בפניות של אזרחים המרגישים שרשויות השלטון, המוסדות, האישים המכהנים בהם פגעו בהם פגיעה שיש בה אי צדק ואי תקינות, אזרחים אלה יכולים לפנות לנציב תלונות הציבור.
     ד'- בתי המשפט: מערכת בתי המשפט ובייחוד בית המשפט העליון משמשים כאמצעי לפיקוח וריסון רשויות השלטון. אדם שמרגיש שרשויות המדינה פגעו בזכויותיו, אדם שמרגיש שאין לו למי לפנות כדי לשמור על זכויות האדם והאזרח שלו יכול לעתור לבג"צ.
2. מנגנוני פיקוח לא פורמאליים: מנגנונים אלה פועלים ביוזמתם של אזרחים או קבוצות. הם לא פועלים מתוקף החוק והם לא פועלים מטעם רשויות המדינה. קיימים שלושה מנגנונים כאלה:
    א'- תקשורת: התקשורת האלקטרונית (רדיו, טלוויזיה) והתקשורת הכתובה (עיתונות) גם הם מגבילים את רשויות השלטון. התקשורות מספקת לציבור מידע על הנעשה בממשלה, חושפת שחיתות ואי יעילות ומספקת מידע חיוני לציבור כדי שיהיה מסוגל בעצמו לבקר, לפקח ולהעריך את השלטון.
     ב'- דעת הקהל: נבחרי השלטון נבחרים על ידי ציבור האזרחים, בוחנים את השלטון ויכולים להביע את עמדתם באמצעים שונים. להפעיל לחץ על השלטון ולהביא גם לשינוי במדיניות של השלטון. לדוגמא: הפגנות, שביתות, הופעה בתקשורת, עצרת, מכתבים למערכת
     ג'- אומנות: הקולנוע, התיאטרון, הספרות וכ'ו משמשים גם הם דרך להבעת ביקורת פוליטית וחברתית על השלטון.

7)עקרון שלטון החוק– במדינה דמוקרטית גם רשויות השלטון וגם האזרחים כפופים לחוק. החוק מתקבל על ידי הרשות המחוקקת שנבחרה בבחירות דמוקרטיות ויושבים בה נציגים של העם. שלטון החוק פירושו שכולם שווים בפני החוק ושיש חוק אחד שווה לכולם.
עקרון שלטון החוק הוא בעל חשיבות עליונה מהסיבות הבאות:
1. שלטון החוק מבטא את האמנה החברתית, כלומר הוא ביטוי להסכמה שבין האזרחים במדינה שחתמו שהם מסכימים להעביר חלק מהסמכויות שלהם לשליט והשליט גם הוא מוגבל וכפוף לחוק.
2. שלטון החוק משמש "דבק" בין כל האזרחים שהם בעלי השקפות שונות ורצונות שונים. החוק מוסכם על כולם ומאחד את כולם והם חלק מההסכמה הכללית (עקרון ההסכמיות).
3. שלטון החוק במדינה דמוקרטית מבוסס על הסכמת האזרחים לציית לחוק לא בגלל פחד מעונש אלא מתוך הבנה לחשיבותו של החוק.

שלטון החוק במובן פורמאלי ובמובן מהותי:
פורמאלי: מובן זה מתייחס לכללי חקיקת החוק, אכיפתו במדינה והחובה לציית לו. המובן הפורמאלי מתייחס לכללים של חקיקת החוק ושואל את השאלות הבאות:
– האם החוק נחקק על ידי בית המחוקקים? (הכנסת)
– האם החוק מנוסח בבהירות והוא גלוי וידוע ברבים, חוק חדש צריך להתפרסם ב"ספר הרשומות"
– האם החוק קובע את גבולות המותר והאסור גם לאזרחים וגם לשלטון? (לאזרח מותר לעשות הכול למעט מה שנאסר עליו על פי חוק ולרשויות השלטון מותר לעשות רק מה שמתיר להם החוק והן חייבות לבצע גם הן את מה שקובע החוק).
– האם החוק נאכף ומתבצע בצורה שווה על כולם?
חוק במובן הפורמאלי הוא חוק שעונה על השאלות הללו.
מהותי: מובן זה מתייחס לתוכן של החוק ובודק את התאמתו לערכים של הדמוקרטיה והאם הוא מגן על זכויות האדם, האזרח והמיעוטים. חוק שמגן על הזכויות זהו "חוק ראוי".

8)גבולות הדמוקרטיה- במדינות דמוקרטיות עשוי להיווצר מצב שבו קבוצה שלא רוצה את השלטון הדמוקרטי יכולה להשתמש בדמוקרטיה כדי לבטל אותה ולהפוך את המשטר למשטר דיקטטורי כמו בגרמניה הנאצית. האם הדמוקרטיה צריכה להגביל את הקבוצות האנטי-דמוקרטיות כדי להגן על קיומה או שהגבלה תפגע במשטר הדמוקרטי ובערכים שלו.
קיימות שתי גישות:
1. הדמוקרטיה המתגוננת: ברוב מדינות אירופה מקובלת התפיסה שזכותה של הדמוקרטיה להגן על עצמה כאשר נשקפת לה סכנה. זכותו של משטר דמוקרטי להגן על עצמו מפני קבוצות שרוצות לפגוע בדמוקרטיה. המדינה רשאית לחוקק חוקים שיגבילו את המפלגות האנטי-דמוקרטיות. כמו כן, ניתן לפגוע בזכויות כמו חופש ביטוי, חופש תנועה, חופש ההתאגדות ואפילו להוציא מחוץ לחוק מפלגות שהן אנטי-דמוקרטיות וגזעניות. במדינת ישראל ישנם שני חוקים המתייחסים לעניין זה: "חוק יסוד הכנסת", ו-"חוק המפלגות". בחוק יסוד הכנסת נאמר שאם בבחירות יש רשימה ששוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי או שוללת את האופי הדמוקרטי של המדינה או מסיתה לגזענות, מפלגה כזו לא תשתתף בבחירות.
בגישה זו ישנן סכנות רבות:
א'- למען הדמוקרטיה יש סכנה שהשלטון יכול לפגוע בזכויות אדם ובמתנגדים פוליטיים כאילו כדי להגן על הדמוקרטיה.
ב'- קיימת סכנה שהקבוצות הלא דמוקרטיות ירדו למחתרת וינקטו באלימות ויסכנו את הדמוקרטיה.
2. גישה השוללת את הדמוקרטיה המתגוננת: לפי תפיסה זו אסור למדינה דמוקרטית לפגוע בזכויות האדם והאזרח גם כדי להגן על הדמוקרטיה, לכן על פי החוקה האמריקאית אין הגבלה של גופים וארגונים אנטי-דמוקרטיים וגזעניים לרוץ לבחירות. בגישה זו יש סכנה ממשית לדמוקרטיה משום שהמדינה לא נוקטת בשום אמצעי נגד הארגונים שפועלים להוריד ולפגוע בה.
בארצות הברית לאחר אסון התאומים חל שינוי ביחס כלפי זכויות האדם: נערכות בדיקות קפדניות יותר וארצות-הברית כיום מוכנה יותר לפגוע בזכויות האדם והאזרח כדי להגן על המדינה, על הדמוקרטיה ועל בטחון האנשים.

בטחון המדינה מול הדמוקרטיה:
לפעמים יש צורך לפגוע בעקרונות הדמוקרטיה כדי להגן על ביטחון המדינה. שימוש במעצר מהלי הוא דוגמא להעדפת בטחון המדינה על פני זכויות היסוד כמו חופש ביטוי, חופש עיתונות, חופש תנועה וכ'ו.
מעצר מנהלי: פגיעה בחירותו, בזכות להליך הוגן של אדם כאשר קיים חשש סביר שהאדם או הקבוצה מתכננים לפעול באלימות ולסכן את שלום הציבור וביטחון המדינה. מעצר מנהלי נועד למנוע סכנה הנשקפת לביטחון המדינה או הציבור. רשאי להשתמש בזה שר הביטחון, כדי למנוע אפשרות שיעשו במעצר המנהלי שימוש לרעה. הוגבלו המעצרים המנהליים רק לשר הביטחון, רק בשעת חירום ובתי המשפט מדגישים שיש להשתמש בסמכות זו בזהירות רבה ורק במקרים שיש סכנה ממשית לביטחון המדינה ולביטחונו של הציבור.

צנזורה: דרך נוספת להתמודד עם ביטחון המדינה היא צנזורה. המדינה יכולה לפגוע בזכויות האדם כמו חופש הביטוי, חופש העיתונות , אם היא חושבת שהמידע עלול לפגוע בביטחונה של המדינה.