אזרחות

זכויות האדם

זכויות האדם: (זכויות טבעיות) זכויות האדם הן זכויות טבעיות הן לא ניתנות על ידי השלטון ולכן לשלטון אין זכות לפגוע או לקחת זכויות אלה. זכויות אלה לא קשורות לדת, לצבע העור או למינו של האדם. עקרון זה נגמר מהשקפת העולם הרואה בכל בן-אנוש אדם שיש לו זכויות טבעיות. המטרה של המדינה הדמוקרטית היא לשמור על זכויות אלה.
לאדם יש 6 זכויות:
1.הזכות לחיים ולביטחון- (שלמות הגוף) כל אדם זכאי להגנה על חייו מכל פגיעה שהיא. מפגיעה שגורמת                              למוות ועד לפגיעה גופנית על כל סוגיה. זכות זו כוללת את הזכות לחיות ללא פחד מפני פגיעה, פגיעה פיסית וכולל השפלה. חובת המדינה להגן על אזרחיה בכמה דרכים, לדוגמא: חוקי מדינה האוסרים על רצח, אלימות, משטרה, בתי משפט ועוד.
2. הזכות לחירות זוהי זכות בסיסית. מאחר ואדם הוא יצור אוטונומי, תבוני, הוא רשאי לפעול כראות עיניו וזכותו לחופש פעולה וחופש בחירה בכל תחום ובכל עניין. המגבלה היחידה היא לא לפגוע בזכויות האחר. כאשר האדם יפגע בזכויות האחר ניתן להגביל את חירותו. הזכות לחירות כוללת את החירויות הבאות:
     א'- חירות המחשבה והדעה: זכותו של האדם לחשוב ולגבש דעה בכל עניין ובכל נושא. חירות המחשבה היא מוחלטת ולא מוגבלת מאחר ואי אפשר לדעת מה האדם חושב. זכותו של האדם שתהיה לו דעה בכל תחום- דת, מוסר, פוליטיקה וכ'ו.
     ב'- חירות המצפון: זכותו של אדם להחזיק בערכים מוסריים ולנהוג על פי ערכים אלה ולתת להם ביטוי חיצוני. המצפון נובע ממקורות שונים כמו: דתיים, חברתיים וכ'ו.
     ג'- חופש הביטוי, חירות המידע וזכות הציבור לדעת.
    חופש הביטוי- זכותו של אדם לבטא את עצמו, את אמונותיו ואת דעותיו בכל דרך שייבחר: בדיבור, בעל פה, בכתב, באמצעים אומנותיים   (פיסול, ציור, צילום) בתקשורת בין אישית (פלאפון, מכתבים, אינטרנט) באמצעות לבוש ועוד. גם זכות זו היא מוגבלת.
ניתן לבטא את הדעות גם על ידי הפגנה וגם על גבי העיתונות.
חופש ההפגנה: אחת הדרכים למימוש חופש הביטוי היא הפגנה. זוהי דרך המאפשרת ביטוי והבעת דעה בפומבי והשגת הד ציבורי, השפעה על דעת הקהל ועל נושאים העומדים לדיון ציבורי. דרך נוספת היא העיתונות שלא תלויה בשלטון. אפשר לבקר, להביע דעה, לפקח וכ'ו.
חירות המידע– זכותו של כל פרט לקבל מידע מרשויות השלטון ועל פעילותן. זכותו לקבל מידע בנושאים שונים ומגוונים במטרה לגבש עמדה ודעה. מדובר בעיקר בנושאים שרשויות המדינה אחראיות להן ובמידע המצוי בידי הרשויות. המידע מבטיח את יכולתו של האזרח לקבל החלטות פוליטיות והחלטות אחרות.
זכות הציבור לדעת- זכות זו היא כללית יותר וקובעת כי זכותו של האדם לקבל מידע בנושאים רבים לא רק מידי השלטונות אלא גם מידי גופים פרטיים על מנת שיגבש לעצמו דעה.
     ד'- חופש ההתאגדות: הזכות להתאגד בקבוצה במטרה לקדם אינטרסים שונים- חברתיים, פוליטיים, כלכליים ואחרים. כמו שאר החירויות גם החופש להתאגדות הוא מוגבל ואם תקום מפלגה שתפגע באופי הדמוקרטי והיהודי של המדינה ניתן לפזר אותה.
     ה'חופש דת: לחופש דת יש שתי צורות-
חופש דת: החופש להאמין ולקיים את מנהגי הטקס הדת והפולחן כל עוד הם אינם מנוגדים לחוק ולמוסר הבסיסי.
חופש מדת: זכותו של אדם לבחור בדרך של אי אמונה מבלי שיכפו עליו קיום מצוות וטקסי פולחן דתיים.
    ו'- חופש תנועה: זכותו של אדם לתנועה חופשית ממקום למקום בתחומי המדינה וגם לצאת מהארץ ולחזור אליה. גם זכות זו היא מוגבלת וניתן להגביל תנועה של אדם באמצעות צו מבית משפט כמו צו יציאה מהארץ, מעצר בית או כליאה.
    ז'- חופש העיסוק: כל אדם רשאי לעסוק בכל מקצוע ובכל מקום עבודה הנראים לו לשם הבטחת הצרכים הנדרשים לו (פרנסה) ולשם הכנסה עצמית. זכותו של אדם לבחור עיסוק כרצונו (להירשם ללימודי רפואה או משפטים) וזכותו לפעול בעיסוק אותו בחר בכל דרך, מקום וזמן (לפתוח מרפאה, לפתוח משרד עריכת דין) גם כאן יש הגבלה במקרה של פגיעה בשלום הציבור או בביטחון (מכירת סמים, נשק וכ'ו)
3. הזכות לקניין- רכושו של אדם שייך לו. זכותו לשמור עליו ללא חשש שיילקח ממנו. רכושו של אדם יכול להיות קניין חומרי (קרקע, בית, כסף וכ'ו) או קניין רוחני (זכויות יוצרים, רישום פטנט וכ'ו). זכותו של אדם להשתמש ברכושו כרצונו. אין לעשות שימוש בקניינו של אדם ללא רשותו, אין לשנות יצירה שיש לגביה זכויות יוצרים. קניין הוא כל דבר בעל ערך כלכלי.
4. הזכות לשוויון- כל בני האדם שווים בערכם ובזכויותיהם והמדינה צריכה להתייחס בצורה שווה לכל בני האדם. שוויון משמעו: שוויון בפני החוק, שוויון פוליטי, שוויון הזדמנויות כלכלי וחברתי (בהתאם לגישה הסוציאל-דמוקרטית). כל התייחסות שונה היא אפליה. אבל, ישנם מצבים בהם האפליה מוצדקת ורלוונטית.
 הבחנה: מתן יחס שונה לאנשים השונים זה מזה כאשר שוני זה הוא רלוונטי לעניין (מסיבות מוצדקות) ההבחנה היא בגלל צרכים ייחודים, כישורים שנדרשם, יכולות שונות וכ'ו. ההבחנה בשוני רלוונטי לנושא ההתייחסות (מתן הסעות לילדים נכים, הקלות לעולים, מחוננים, גיל).
   אפליה פסולה: התייחסות שונה לבני אדם שווים ללא סיבה מוצדקת או לבני אדם שונים שהשוני אינו רלוונטי (לא קשור) לנושא ההתייחסות. זוהי פגיעה לא מוצדקת בזכות לשוויון. לדוגמא: אי קבלת אדם לעבודה למרות שכישורי עונים על דרישות המשרה מסיבות לא רלוונטיות למשל צבע עור, מוצא, פיטורים של אדם בגלל נטיותיו המיניות וכ'ו. כל התייחסות שונה לבני אדם שאין לה הצדקה היא אפליה פסולה.
העדפה מתקנת: אפליה לטובה של קבוצת אנשים שכרוכה בעבר חברתית וכלכלית.העדפה מתקנת מוגבלת בזמן ומטרתה להביא לצמצום פערים בחברה עד החזרה לשוויון. עד הבאתה של הקבוצה לבסיס הזדמנויות שווה לקבוצות אחרות. מטרת ההעדפה המתקנת:
1. צמצום פערים בין קבוצות מקופחות לשאר האוכלוסייה.
2. לבטל דעות קדומות של החברה כלפי קבוצות חלשות ולשנות את יחס החברה כלפיהם.
העדפה מתקנת היא התייחסות שונה שיש לה הצדקה במדינה, היא מדגישה את ערך השוויון ומבקשת לצמצם פערים בחברה.
נימוקים בעד: יש במדיניות זו ניסיון לתקן עיוות היסטורי.
נימוקים נגד: מדיניות זו יוצרת תלות, לא מאפשרת לאותן קבוצות להשקיע ולהתאמץ וגורמות לאותם האנשים לבוא בדרישה נוספת מהמדינה.
דוגמא להעדפה מתקנת: אבטחת מקומות באוניברסיטה בארה"ב לסטודנטים אפרו-אמריקאיים, קביעת קריטריונים שונים לאוניברסיטה לסטודנטים מאזורי מצוקה; ערבים, שכונות פיתוח. שריון מקומות לנשים ברשימה מפלגתית.

 

הבחנה

העדפה מתקנת

הטבה

יחס שונה לאנשים השונים זה מזה כאשר השונה רלוונטי לעניין (מסיבות מוצדקות)

יחס שונה בצורה של הטבלה, השוני בין האנשים לכאורה אינו רלוונטי לעניין עצמו.

קהל היעד

ההבחנה היא לבודד או לקבוצה של בודדים, כלומר: גם אם יהיה רק אדם אחד כזה יש להבחין אותו מהרוב.

ההטבה ניתנת לקבוצה מוגדרת של אנשים או לאזורים מוגדרים

זמן ההטבה

ההבחנה היא על בסיס קבוע כל עוד הצורך הקיומי קיים.

היחס המועדף מוגבל בזמן עד לצמצום הפערים.

סיבת ההטבה ומטרתה

ההבחנה היא בגלל צרכים ייחודים, כישורים שנדרשים או יכולות.

היחס המועדף ניתן בגלל: קיפוח, עיוות היסטורי, עוול שנוצר או בשל נסיבות העבר והמטרה היא להגיע לשוויון.

      5. הזכות להליך הוגן- זכותו של אדם (חשוד או נאשם) שלא יפגעו בזכויותיו מעבר לנדרש לצורך חקירה ומשפט. מטרת הזכות להליך הוגן היא להגן על זכויות האדם מפני השלטון.
על מנת להבטיח את קיומו של הליך הוגן יש לנקוט בצעדים הבאים:
1. אין לערוך חיפוש בביתו של אדם מבלי צו מבית משפט
2. אין לעצור אדם לתקופה ארוכה ללא הבאתו בפני שופט (בישראל- מעל 24 שעות)
3. אדם נחשב חף מפשע כל עוד לא הוכיחו את אשמתו
4. זכותו של אדם לדעת במה הוא מואשם
5. זכותו של אדם לקבל הגנה משפטית
6. זכותו של אדם למשפט פומבי, פתוח לציבור, בדלתיים פתוחות כדי שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה.
7. זכותו של אדם שהמשפט שלו יתנהל בפני שופטים ניטראליים
8. זכותו של אדם לערער על פסק דינו

 6. הזכות לכבוד- זכותו של אדם שלא להיות נתון ליחס משפיל ומעליב (פיסית או מילולית). זכותו של אדם לחיות מבלי שישפילו אותו נפשית ופיסית. זכות זו מביאה לידי ביטוי את העובדה שאנשים הם אנושיים. זוהי זכות סובייקטיבית כי קשה לקבוע מהי פגיעה בכבוד של אדם.
הזכות לפרטיות: זכותו של אדם לחיות ללא חשיפה, התערבות או חדירה לחייו ולתחומו הפרטי (גופו, חפציו, ביתו, התחום הפיסי שלו) ללא רשותו.זכותו של אדם שלא יחדרו לתחומו הפרטי ללא רשותו.
הזכות לשם-טוב: זכותו של כל אדם ששמו לא יוכפש, שלא יפרסמו אודותיו מידע שקרי שעלול לפגוע בשמו או בדימוי שלו או במעמד הציבורי שלו. אסור לקלקל את שמו הטוב של האדם על ידי אמירות שקריות.

התנגשות בין זכויות:
לעתים יש מצב של התנגשות בין זכויות בינם לבין עצמם או התנגשות בין זכויות לבין ערכים ואינטרסים של החברה והמדינה. במקרה כזה המדינה פועל בדרך של "שקלול ואיזון" כלומר בכל מקרה של התנגשות בוחנים לגופו את המקרה תוך שקילת כל הגורמים המעורבים במקרה, שוקלים מהו הפתרון המאפשר הגנה טובה ביותר על הזכויות או הערכים המתנגשים ומנסים לאזן ולדאוג שהפגיעה תהיה מועטה ככל האפשר.

חובות האדם:
לאדם במדינה דמוקרטית יש גם חובות, כל אדם חייב לכבד את הזכויות של האחר, להימנע מפגיעה בזכויות האחר, לא לפגוע בחייו, בחירותו ובכבודו וכאשר עדים בפגיעה בזכויות האחר חובה לפעול, לדווח ולהזהיר.
חובה לגלות סובלנות כלפי האחר ולאפשר לו להתבטא ורק כך לאפשר את החובות כאדם.

זכויות האזרח/חברתיות: (זכויות מוענקות) זכויות אלה הן זכויות המוענקות לפרט על ידי המדינה בהתאם למדיניות שלה. זכויות אלה הן לא חלק מהזכויות הטבעיות של האדם ולכן למדינה מותר לבטל או לשנות אותן. הזכויות הן:
1. זכות לרמת חיים נאותה: זכות זו מאפשרת לאדם לחיות ברמת חיים סבירה ואנושית ולא רק למנוע ממנו לגווע ברעב. רמת חיים בסיסית היא חיונית כדי שאדם יתפתח לאדם חופשי המסוגל לקבל החלטות רציונאליות ולהיות אזרח במדינה.
2. הזכות לדיור: לכל אדם זכות לקורת גג ולמגורים נאותים. הסיוע הממשלתי יכול לבוא לידי ביטוי בדיור ציבורי, מענקים, משכנתאות.
3. הזכות לטיפול רפואי: לכל אדם זכות לחיות בגוף בריא ושלם. זוהי זכות לפיה המדינה אחראית לספק לאזרחיה את השירותים הנחוצים לשמירה על בריאותם.
4. זכויות עובדים ותנאי העסקתם: זכותו של כל אדם לקבל שכר מינימום, שיגבילו את שעות העבודה שלו, שתנאי העבודה יהיו סבירים, שתהיה לו זכות לשבות כדי לשפר את תנאי העבודה. לקבל שכר במידה והוא נפצע וכ'ו.
5. הזכות לחינוך: לכל הילדים הזכות לקבל השכלה כדי שיוכלו לרכוש מיומנויות חברתיות ומידע שיאפשר להם להיות אזרחים חושבים ועצמאיים.

הזכויות החברתיות הן לא זכויות טבעיות והן תלויות בהשקפת עולמן וביכולתה של המדינה להעניק זכויות אלה. מדינות רווחה, מדינות המאמצות את הגישה הסוציאל דמוקרטית יראו בזכויות החבריות כזכויות טבעיות. הגישה הליברלית רואה בזכויות אלה זכויות מוענקות והמדינה תחליט אם להעניק אותן או לא.

זכויות פוליטיות: (טבעיות)
זכויות אלה הן זכויות הקשורות לניהול המסגרת של המדינה. הזכויות הפוליטיות הן ביטוי לעקרון שלטון העם. מאחר והעם הוא הריבון יש לו זכות להשתתף בניהולה של המדינה.
זכויות אלה הן טבעיות והן באות לידי ביטוי בתחומים הבאים:
1- הזכות לבחור ולהיבחר
2- הזכות להתארגנות פוליטית
3- הזכות לפקח ולמתוח ביקורת על השלטון.

זכויות מיעוטים/קבוצה: (זכויות מוענקות) קבוצה היא קבוצה של אנשים הנבדלת מרוב האוכלוסייה במדינה ובעלת מרכיב ייחודי. הייחוד יכול להיות בשפה, בתרבות, בדת, במוצא האתני, במורשת וכ'ו.
כל קבוצת מיעוט מעוניינת לשמור על הייחוד שלה.
כדי לשמור על הזהות שלה הקבוצה מבקשת הכרה מצד המדינה- שזו תספק לה אמצעים כדי לממש את הייחוד התרבותי, האתני והדתי. זכויות הקבוצה מוענקות לה על ידי המדינה והשלטון בהתאם להשקפת העולם. זכויות אלה הן לא זכויות טבעיות ולכן מדינה דמוקרטית לא חייבת להכיר בזכויות אלה.
דוגמאות לזכויות קבוצה:
א'- הזכות למערכת חינוך עצמאית
ב'- הכרה בשפת המיעוט כשפה רשמית במדינה
ג'- זכות לייצוג בפרלמנט ובמוסדות השלטון
ד'- זכות לחופש דת, פולחן וכ'ו
במדינת ישראל הערבים לדוגמא הם קבוצה אבל גם החרדים נחשבים לקבוצה בעלת מאפיינים ייחודיים הנהנים מזכויות קבוצה. החרדים אמנם הם לא מיעוט אתני אבל הם ללא ספק בעלי מאפיינים ייחודיים של תרבות ומסורת דתית והם דורשים לשמור על הזהות הייחודית שלהם.

ישנן שלוש גישות ביחד לזכויות קבוצה במדינה דמוקרטית:
1. גישה ליברלית קיצונית: על פי גישה זו אין הכרה בזכויות הייחודיות של הקבוצה ויש אפילו דיכוי של התרבות, הלשון והמורשת במטרה שהמיעוט ייטמע בתרבות השולטת. דוגמא למדינה הנוקטת בגישה זו היא צרפת וחוק הרעלות.
2. גישה ליברלית מתונה: על פי גישה זו אין הכרה רשמית בזכויות ייחודיות של הקבוצה אך ישנה סובלנות כלפי קבוצות הרוצות לשמור על השונות שלהם. הקבוצות יכולות להקים בתי ספר וארגונים חברתיים משלהם בלי התערבות מצד המדינה אבל המדינה לא משתתפת במימון של הפעילות של המיעוט. גישה זו נהוגה בארצות-הברית שבה המיעוטים מקיימים לעצמם מסגרות השומרות על הייחוד שלהם.
3.הכרה בזכויות קבוצה:  הכרה רשמית בזכויות הייחודיות של הקבוצות. המדינה מעניקה לקבוצה אמצעים שיאפשרו לה לשמור על השונות שלה. הדבר בא לידי ביטוי בכמה תחומים: הזכות למערכת חינוך אוטונומית, הכרה בשפת המיעוט כשפה של המדינה, הכרה בימי החג שלהם, חופש פולחן, ייצוג במוסדות המדינה.

קיימות מספר דרכים בהן אפשר לאפשר למיעוט הכרה בייחוד שלו:
א'- פדרליזם: המדינה כולה מחולקת למחוזות בהם מתקיים שלטון עצמי ברוב תחומי החיים ולכן הקבוצות                                                                 השונות יכולות לממש את הייחוד שלהן במסגרת זו, לדוגמא: שוויץ.
ב'- אוטונומיה: שלטון עצמי הניתן רק לאזורים מסוימים ולאוכלוסיה מסוימות. המדינה מעניקה מידה מסוימת של ממשל עצמי לקבוצות מיעוט שחיות באותה המדינה. ניתן לתת למיעוט אוטונומיה בשתי צורות: אוטונומיה קהילתית ואוטונומיה טריטוריאלית.
אוטונומיה קהילתית: אוטונומיה תרבותית בתחום החינוך, הדת והתרבות שניתנת לחברי קבוצת המיעוט כאשר הם מפוזרים במדינה בלי קשר לאיפה הם מתגוררים.
אוטונומיה טריטוריאלית: שלטון עצמי של מיעוט באזור מסוים במדינה. במדינות אלה המיעוט מרוכז באזור גיאוגרפי אחד ולכן הזכויות יינתנו באזור זה.

A - זכויות יוצרים

סיכומים קשורים

Back to top button